הקדוש ברוך הוא מציב לנו בראש השנה וביום הכיפורים תוכנית שלמה. זו בעצם התוכנית העולמית של הקדוש ברוך הוא לעולם הזה, ואני רק חוזר כאן על דברים שכולם אומרים אותם בתפילה בראש השנה.
עיקרה של תפילת הלחש של ראש השנה פותח במילים "ובכן, יתקדש שמך ה' אלוקינו על ישראל עמך". למה דווקא כך? מסיבה פשוטה. הקדוש ברוך הוא ברא עולם והחליט שהוא רוצה להיות מלך, ואין מלך בלא עם. צריך אומה, צריך נבראים שמכירים במציאותו של המלך, ובשביל זה צריך תהליך של הבדלה בין הנבראים למלך. בהמשך לאדם הראשון נברא עם ישראל, שנפרד באופן מסוים מהמלך ומכיר במציאותו.
מי מספר לעולם שיש בורא, שיש תכלית לעולם? אנחנו אחראים על זה. בשביל אלה שיושבים פה ה' ברא את העולם. התכלית של העולם היא כלל ישראל. יש לעם ישראל תפקיד בפני עצמו – להכיר במציאות ה' ולחיות לפי הציוויים שלו, התורה והמצוות; ויש לנו גם תפקיד אוניברסלי, תפקיד כלל עולמי – ללמד את כל העולם כולו את מציאות ה'. לכן ממשיכה התפילה: "ושמנו קראת בשמך" – כלומר ה' שם בנו את החותם שלו, ואנחנו משדרים את דברו בעולם. יש פסוק שכולם צריכים לדעת בעל פה: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ".
הקטע השני בתפילה עוסק בהשפעה של כל זה על אומות העולם. הוא נפתח במילים "ובכן, תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. כמו שידענו ה' אלוקינו שהשלטן לפניך, עוז בידך וגבורה בימינך, ושמך נורא על כל מה שבראת". ברגע שנוצרת הבנה בתוך כלל ישראל ובכללות העולם, שעם ישראל – שחקוק בו שם ה' והוא בבחינת 'שר־אל', השרים של הא־ל בעולם – הוא זה שמדריך ומוביל את העולם, ממילא נוצרת יראת כבוד של אומות העולם כלפיו.
ואז מגיע הקטע השלישי: "ובכן, תן כבוד ה' לעמך". עם ישראל מודע לתפקידו, וזה משפיע על כלל המציאות של העולם, והעולם משדר כבוד לעם ישראל. יש כבוד, מעריכים את ישראל.
חשוב לדעת שלגויים תמיד יש בחירה. או שהם מחליטים לעזור לעם ישראל, להשלים את רצונו ומגמתו בעולם, להיכנס קצת מתחת לאלונקה. או שהם מחליטים לא לעזור, ואז אין מצב ביניים: הם מגיעים ישר למצב שהם רוצים לשחוט אותנו. הראיה לכך עומדת לנגד עינינו כל הזמן. רק אתמול בלילה הפגינו כמעט בכל רחבי העולם מיליוני גויים נגד עם ישראל, וקראו שהארץ "מהים עד הנהר" שייכת לערבים בלבד. הכוונה ברורה: מה יהיה עם ישראל? יהרגו אותנו, ישליכו אותנו לים.
אספר בסוד משהו שסיפר לי יהודי מדרום אפריקה, שהיא אחת המדינות הכי אנטי־ישראליות בעולם. הוא סיפר לי, שיש שם מאות גויים שרוצים להתגייר. מדובר על גויים לבנים ושחורים, רבים מהם מיוצאי ברית המועצות לשעבר. למה דווקא עכשיו? בדיוק בגלל המצב שאנחנו נמצאים בו. כאשר הגויים רואים אותנו נאבקים בשעת צרתנו על הטוב, על היושר ועל תיקון העולם – וזאת מתוך מוסריות, צדק ואמונה בה' – חלקם אומרים לעצמם: וואו, איזו אומה קדושה ומופלאה, אנחנו רוצים להיות חלק ממנה, והם מתכופפים ומבקשים להתגייר. וחלק אחר, גדול לא פחות, אומר בדיוק ההפך: כשתוקפים אותם זה בדיוק הזמן לגמור אותם אחת ולתמיד, כדאי לנו להיות כמו היטלר והמן וכל האחרים שקדמו להם בהיסטוריה.
נמשיך בתפילה: אחרי "ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך", יגיע הזמן הגדול שאנו מצפים לו – זמן הגאולה, כשהקדוש ברוך הוא יכחיד את הרע מהעולם לגמרי. ולכן אנו אומרים "ובכן צדיקים יראו וישמחו", והסיום הוא "כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ". זה לא רק חמאסניקים, זה גם הזדון שבתוך ליבנו שלנו שייעלם, ממש כפי שכתוב בפרשת נצבים: "וּמָל ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ".
הרמב"ם מסיים את הספר שלו בכך שבזמן שאחרי ביאת המשיח "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"; אני לא יודע מה יהיה באותו זמן במרכזי הקניות הגדולים, עם רנואר ופוקס ושאר החנויות החמודות – אבל לא יהא עסק כל העולם אלא לדעת את ה'. וישראל שבאותו הדור יהיו חכמים גדולים, וכל הגויים ירצו ללמוד מאיתנו, כי יהיה לנו קצת 'פור' עליהם. לכן כולם צריכים ללמוד ולדעת אנגלית, כדי שכשיבואו הגויים לשאול אותנו איך עובדים את ה' ואיך מתפללים שחרית, מנחה או ערבית – לא נעמוד ונגמגם "איי, איי, איי דונט נואו". זה מסר ברור.
המפה של העולם
זו התבנית שחוזרת עוד תפילה ועוד תפילה, ביומיים של ראש השנה וגם ביום הכיפורים – חוזרים על התפילה הזאת שוב ושוב. עכשיו אסביר קצת את המהות של הימים האלה.
כל אחד ואחד מאיתנו נברא בעולם בשביל סיבה אחת: להרבות כבוד ה' בעולם. זו הסיבה שאנחנו חיים. אין לקדוש ברוך הוא עניין אחר שמסתובב בעולם שלו חוץ מזה. איך מרבים כבוד ה' בעולם? מקיימים מצוות, חושבים מחשבות טובות, מאירים לאנשים אחרים, משמחים אנשים אחרים, מתקנים את המידות והמעשים שלנו, מתגברים על תאוות, עושים מסירות נפש בשביל הדברים של הקדוש ברוך הוא – ארץ ישראל, בית המקדש וכיוצא בזה. זה נקרא להרבות כבוד ה'.
יש גם אפשרות הפוכה, חס ושלום – למעט את כבוד ה' בעולם. חז"ל אומרים שאדם גאוותן דוחק את רגלי השכינה. הוא ממעט את כבוד ה', כי הוא כביכול עומד על הכיסא ואומר "וואו, אני הכי חשוב". גם מי שעושה עבירה במודע ממעט את כבוד ה', כי הוא היה יכול להרבות כבוד ואינו עושה זאת. כשאדם אוכל בלי ברכה, הוא היה יכול לומר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם" ולהרבות בכך כבוד שמים בעולם הזה, ובמקום זה הוא ממעט. לשם כך אנחנו נמצאים בעולם, להרבות בכבוד שמים.
במשך כל השנה אנחנו לא כל כך בפוקוס על זה, אבל מראש השנה ועד שמחת תורה עיקר העניין שלנו הוא להחדיר חזק למוח שנהיה מרוכזים בתוכנית הזאת. כאילו מצופה שכל אחד יחזיק בכיס את נוסח התפילה של ראש השנה, וישנן אותו במשך כל עשרת ימי תשובה: "ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו, ובכן תן פחדך על כל מעשיך, ובכן תן כבוד ה' לעמך, ובכן צדיקים יראו וישמחו, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ".
יש סיפור מפורסם של רבי נחמן על כך שהייתה קיימת מפה של העולם, שבה כל מקום וכל חפץ ידעו בבירור מה תפקידם, למה נברא כל מקום בעולם – כאילו לכולם יש בהירות למה הקדוש ברוך הוא ברא את תל אביב, את חיפה או את מגדל העמק. בהמשך הסיפור באה רוח סערה והמפה אבדה. אז התפילה שלנו בראש השנה וביום הכיפורים היא אותה מפה בדיוק. זו התוכנית העולמית של הקדוש ברוך הוא בעולם.
הנקמה בחיזבאללה
צריך להוסיף ממד נוסף כדי שתהיה לנו תמונה שלמה, ולשם כך אנחנו מגיעים לפרשת האזינו. כתוב שכשאנחנו לא ממלאים את התפקיד שלנו במלואו, ולא מרוכזים בו באמת, קורים דברים חמורים. הלשונות שם קשות: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם, אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם… כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה, בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם…".
אבל בסוף פרשת האזינו כתוב שדווקא משום שאנחנו הנציגים של ה' בעולם, כשהגויים משפילים אותנו הם לא אומרים "אנחנו משפילים אותם כי הם יהודים שאינם מקיימים את רצון ה'", אלא ההפך: הם אומרים "אנחנו העם הכי נבחר", "אנחנו הגזע העליון". היטלר עצמו הכריז שאין לו ספק שהרייך השלישי יחזיק מעמד לפחות אלף שנה. הוא חשב שהמלכות שלו תתקיים שנים רבות. ה' החליט אחרת, ותוך פחות משש שנים לא נותר ממנו זכר.
כאשר הקדוש ברוך הוא רואה את חילול ה' הגדול הזה – הוא מכה בגויים. לא משום שאנחנו כאלה צדיקים, אלא משום שהוא רואה את השפלות הקשה של עם ישראל. שירת האזינו מסתיימת בפסוק: "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". על כל מה שהגויים פוגעים בנו ובארץ ישראל – הקדוש ברוך הוא ינקום בהם, ויהיה קידוש ה'. הגויים יראו שכל מי שהחזיק טלפון ליד אוזנו נותר בלי אוזן, לשני נפגעו העיניים ולשלישי הלשון, ולאחרים בכלל נפגע כל החלק האחורי של הגוף. הגויים יראו את זה ויגידו: איך יכול להיות?! וזה בדיוק מה שקרה גם עם נסראללה. לא נותר כמעט שום דבר מאותו שד גדול, אחרי שנפלו עליו עשרות טונות פצצות. זהו "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ": הגויים עצמם מתפעלים איך הקדוש ברוך הוא עושה נקמה כזו באומות העולם. איזה קידוש ה' עצום.
אבל זה רק פרק אחד. הפרק השני, שכבר הזכרתי, הוא שלא מספיק שהקדוש ברוך הוא נוקם בגויים, אלא שהעולם עצמו צריך להגיע לתיקונו, והוא אכן יגיע.
סיפור תשובה מהספרים
נאמר נקודה חשובה נוספת על הימים שאנחנו נמצאים בהם: מה אנחנו עושים בזמן הזה של עשרת ימי תשובה? כדאי להביא כאן את הסברו של בעל התניא, ואם נבין אותו היטב נתקדם מאוד בחיים שלנו.
בדרך כלל, אם רוצים להביא מישהו שיעביר שיחה יפה לעשרת ימי תשובה, מזמינים בעל תשובה עם סיפור דרמטי. אחד שאתה רואה במקווה שכל הגוף שלו מלא בקעקועים, מכף רגל ועד ראש. מישהו שהיה בהודו, אכל פטריות הזיה – ושכח לגמרי את ארץ ישראל ואת השבת. הוא נהיה נזיר בודהיסטי במנזר בטיבט. ואז הייתה לו התפוצצות אלוקית – והוא חזר לארץ, למד במכון מאיר, ונעשה ראש כולל בבני ברק שבא לתקוע בבית מדרשו של האדמו"ר מויז'ניץ. סיפור כזה, כולם יגידו – וואו! איזו עבודה על המידות אפשר ללמוד ממנו.
אבל בעל התניא אומר שעיקר העניין של עשרת ימי תשובה הוא לא זה. לא רוצה להשבית לכם את השמחות ואת ההרצאות המעניינות, אבל זה לא זה. אספר על כך מלתא דבדיחותא. יש לי חבר תלמיד חכם שגר בעפולה, שעושה ערבי נגינה בגיטרה ומפוחית – בעיקר ניגוני ר' שלמה קרליבך, רבי נחמן מברסלב ועוד. פעם הוא התקשר לישיבה תיכונית מסויימת ואמר: "שלום, קוראים לי הרב קדוש, ואני עושה ערבי נגינה". בצד השני היה שקט, ואז אחראי הפעילות שם שאל אותו אם יש לו סיפור מעניין; אולי הוא יתום מאמא שנדרסה בתאונה, אולי יש לו כוויות רציניות מהילדות, אולי לאשתו קרה משהו קשה? והוא ענה – "לא, יש לי אבא ואמא בריאים, אשתי שמחה, הכל רגיל ברוך ה'". ענו לו: אנחנו לא רוצים אותך, זה לא מעניין, זה לא וואו, זו לא פצצה.
וכך אומר בעל התניא: מה שבעלי עבירות צריכים לעשות תשובה, זה ברור וזה פשיטא. אין היתר לאף אחד לעשות עבירות, ומי שעבר עבירה צריך לעשות תשובה בצורה הפשוטה ביותר. מי שאכל חלב בלי לחכות את הזמן הדרוש לאחר אכילת בשר – צריך לומר וידוי בפה: "אנא ה', חטאתי, עוויתי, פשעתי, עשיתי כך וכך, לעולם לא אשוב לחטא הזה". וזהו, זה נקרא תשובה, וידוי דברים וקבלה לעתיד.
שואלים אותי לפעמים, האם אומרים את זה גם כשלא בטוחים שיצליחו לעמוד בזה? התשובה היא שברגע שאומרים את זה, צריך לרצות באמת לא לחטוא יותר. אם בזמן שאומרים את הווידוי כבר מתכננים לחטוא שוב בעוד כמה דקות, זה נקרא "האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה". אבל עצם הידיעה שאולי ניכשל בעתיד, היא טבעית – כתוב שישנם כמה דברים שכל אדם נכשל בהם בכל יום, וביניהם אבק לשון הרע והרהורי עבירה.
בכל אופן, את זה כולם יודעים, זה דברים פשוטים. אפשר להביא הרצאות מרתקות יותר על תהליכים דרמטיים של בעלי תשובה, אבל זה לא עיקר העניין של עשרת ימי תשובה. אומר בעל התניא: כל עניינו של חודש תשרי הוא להביא אותנו להיות עם הקדוש ברוך הוא בקשר של פנים בפנים.
קשר אינטימי עם המלך
יש ארבע אפשרויות בקשר בין שניים: אחור באחור, פנים באחור, אחור בפנים, ופנים בפנים. אנחנו רוצים להצליח להגיע לפנים בפנים. הנביא מתאר את המצב שהכי מפריע לקדוש ברוך הוא, במילים "פָנוּ אֵלַי עֹרֶף". אפשר לקיים את כל המצוות, אפשר גם ללמוד תורה, ובכל זאת לא להיות שם באמת, להיות בלי אהבה.
זה קורה גם בין בעל לאשה. בעזרת ה' כולכם תתחתנו, ואני מברך אתכם שלעולם זה לא יקרה לכם. אבל אם זה קורה לכם, אל תיבהלו. יש זמנים שבהם חיים באותו בית, הבעל יודע בדיוק מה תפקידו, כל יום שישי הוא מנקה את הרצפה והאשה מכינה את האוכל, אבל בעצם הם במצב של "פָנוּ אֵלַי עֹרֶף". הכל מתנהל, אף אחד לא פוגע באחר, אבל אין שם חביבות, אין געשמאק. הקדוש ברוך הוא אומר: "פָנוּ אֵלַי עֹרֶף" – עושים את כל מה שאמרתי לעשות, אבל בלי שום התרגשות, וזה נקרא לעבוד אותי "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה".
מי בעיקר סובל מהבעיה הזאת? דווקא אנחנו הדתיים, שומרי המצוות, שברוך ה' הרגילו אותנו מגיל צעיר לעבוד את ה', לברך ברכת המזון ולברך על הכל. בשלב מסוים אנחנו צריכים ליצור מנוע פנימי אמיתי, שהוא פנים בפנים עם ה'.
מהצד של הקדוש ברוך הוא, אם האדם לא מתלהב, אם אין אהבה – ה' ימשיך לתת לו לחיות, אבל באותה צורה בדיוק. וכאן בעל התניא מביא את המשל המפורסם שלו על המלך שיושב ליד השולחן, ומאחוריו יושב ג'מבו הכלב. המלך לוקח את הפולקע שהוא אוכל וזורק אותו לכלב. המלך נותן גם לכלב לחיות, אבל הוא זורק לו מאחור. בנו של המלך יושב מולו פנים אל פנים, ולו הוא נותן ומביט בעיניו.
אנחנו אומרים בתפילה: "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד". ה' נותן שפע לכולם, הוא מחיה גם את הסינים. אבל יש הבדל: אותנו הוא מחיה "באור פניך", יש לנו קשר אינטימי עם המלך, אנחנו מתלהבים ממנו. מזיז לנו משהו כשאנחנו נפגשים איתו ומדברים איתו.
זה בדיוק עיקר העניין של חודש תשרי ועשרת ימי תשובה: להזיז את עצמנו מהמקום השגרתי ששוחק ויבש, ולנסות להביא אותנו לקרבה אמיתית ולמצב של פנים בפנים עם ה'.
איך מגיעים לזה? קודם כל אנחנו חושבים על זה. בחודש אלול הקדוש ברוך הוא היה מתואר כמלך שיצא לשדה. הוא התחפש לגובה מיסים, ועשה לנו פרצופים: היי, הלו, באתי לשדה כדי לראות אותך. אחי, אני ממש אוהב אותך. אבל זה עוד לא עשה לנו את זה לגמרי. ואז מגיעים יומיים שנועדו לגרום לנו גירוי, להעיר אותנו. הקדוש ברוך הוא מביא אותנו לביקור בארמון של המלך, כך מסביר בעל התניא את ראש השנה – יומיים שבהם מרשים לנו לגעת בדברים הכי יקרים.
תארו לעצמכם שאתם עומדים ליד תמונה שעולה מאה מיליון דולר. אתם נמצאים במוזיאון הלובר בצרפת, ואתם עומדים ליד היצירה "מונה ליזה". מדובר על ציור שצייר לאונרדו דה וינצ'י, אמן איטלקי גדול – אחד מחכמי אומות העולם, שגם המציא המון המצאות. יש מין הרגשה מסוימת שכשעומדים ליד תמונה יקרת ערך, כמו יצירת מופת מפורסמת, מתקרבים אליה בהתפעלות ובזהירות. לא לנשום – מתקרבים ובורחים… סוג של יראת כבוד.
ראש השנה הוא ביקור בארמון של ה'. יוצאים מהשגרה הרגילה ומבלים שעות על גבי שעות בתפילה ובתקיעת שופר. מריעים לפניו, ממליכים אותו, מדברים על יום ההמלכה שלו ועל יום בריאת העולם. וביום הכיפורים המדרגה עוד גדולה יותר. מתרוממים מן העולם החומרי לגמרי, שקועים עם הקדוש ברוך הוא בתוך חממה אלוקית מיוחדת לעשרים וארבע שעות מיוחדות במינן. לובשים בגדי לבן, לא אוכלים ולא שותים, לא מתעסקים בענייני החומר. פורשים מכל זה ומתעסקים בתפילה, בדיבור עם ה' ובחרטה על דברים שעשינו בשנה שחלפה.
הרב של העיר, הרב יצחק דוד גרוסמן, כבר קרוב לגיל שמונים. כל בוקר הוא הולך למקווה, מתחיל להתפלל ואומר בהתלהבות, מילה במילה: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ, שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו. הִתְהַלְּלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ, יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'". אני תמיד אומר לעצמי: איך בכל ימות השנה הוא קם, הולך לטבול במים קרים, ונעמד לומר את הפסוקים באותה שמחה, באותו חשק, כאילו זו הפעם הראשונה? אנחנו יושבים בכיסא, שמים את הטלית מעל הראש, ורק חושבים: יאללה, שיגמור כבר החזן הזה. הלוואי שיהיה פה איזה מוהל ויהיו כמה סיבות לדלג על תחנון ולקצר את התפילה. זה נורא ואיום, זאת "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". צריך לעבוד את ה' בטריות. צריך קצת חמימות בעבודת ה'. בעזרת ה' יתברך, שנזכה.
