יש דרך קצרה שיש בה הרבה יוזמה. ויש דרך חילופית, ארוכה ומטלטלת. הדרך הקצרה לעושר אמיתי, חז"לי, לשגשוג ולברכה – היא לשמוח בחלקנו. גם בחלקנו בארצי. וגם בחלק א־לוה ממעל שלנו, חלקנו בתורה ובעובדה שזכינו בנשמה אלוקית. אולי אנחנו מאמינים בזה בעיקרון, אבל קשה להתרגש מזה. אולי שמענו מאות פעמים שהדרך לאושר היא להיות באושר כבר בדרך, לאהוב את מה שיש, אבל – הבעיה היא שהתרגלנו למה שיש. זוכים במשהו חדש, שמחים בו כמה שעות או דקות, ומחפשים חידוש נוסף. אז או שנעשה מאמצים יזומים להאמין בדברי התורה ובדברי חכמינו, ולהעמיק את הערכתנו למה שכבר בידינו ובליבנו. או שניגרר לדרך הארוכה, החילופית.

הדרך הראשונה של שמחה, היא דרך של העמקה יזומה של ההערכה שלנו למה שיש לנו בחיים, ולדרך התורה שתואמת את נפשנו, וההערכה מובילה להתפעמות והתלהבות. הדרך החילופית להגיע להערכה של מה שיש, היא כאשר מחסירים אותם מחיינו. אף דרך זו ידועה, חיים בהם חסרים לנו מצרכים חיצוניים או חלקים מהותיים מהזהות שלנו – ואז אנחנו מתגעגעים אליהם, או אל חלקים חסרים בעצמנו, ובאופן זה חוצבים בנו ערגה ורצון – וכששוב הם מופיעים בחיינו, אנחנו מעריכים אותם, שמחים בהם.

בתוך רצף הקללות המתארות את המצב העגום של עם ישראל, מופיעות שתי הדרכים האלה:

וּבָאוּ עָלֶיךָ כׇּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

בכל אחת מהדרכים, המצות והחוקים הופכים לאות ולמופת בנו. מטביעים בנו חותם עמוק. משנים אותנו ברמת הזהות. כאשר מקיימים מצוות באופן חיצוני, כלומר שהזהות שלי היא משהו אחר, או סתמי, ובנוסף יש רשימה של דברים שצריך לעשות כי נולדתי יהודי, אז המצוות הן עול. אבל עשיית המצוות, ועבודת ה' בכלל, יכולה להיות חלק מהזהות.

תעשה משהו, בשביל עצמך

הקב"ה מזמן את הפרשה הזאת בכל שנה לקראת סוף החופש הגדול. יש נערים שיושבים על הספה שעות ארוכות. אולי מחייבים אותם שעה ביום לעבוד על משהו שיגדל אותם, אז הם עושים את המחויבות בכבדות, חוזרים לספה, וזה לא ששם מוצאים שמחה. וההורה מתהפך בפנים – הלוואי שהיית רואה את הפיתוח של עצמך כחלק מהזהות הצומחת שלך. זה לא עול, להתנדב, או ללמוד תחום חדש, או לבנות משהו עם חברים, או להעמיק בתורה מתוך בחירה ולא כפייה – זאת הצורה של האדם השמח, מלא החדוה.

כהורים אין לנו שליטה על הנכונות הפנימית של הילדים שלנו, וייתכן שהוא רק יעשה את מה שהוא חייב כי אחרת הוא לא יקבל משהו שהוא רוצה. זה מקביל גם לתפיסה הילדותית של עולם הזה ועולם הבא. שתעשה כאן כל מיני פעולות שמישהו חייב אותך כי אחרת לא תקבל בעוד המון זמן דברים טובים.

הבעל שם טוב הקדוש מדבר על חיים של שמחה, ותודעה של מצוות מתוך שמחה, שעסוקה בחוויה של היום למען היום:

שמעתי ממורי ש"שכר מצוה מצוה" (אבות ד'): שאין לך שכר גדול יותר מזה מה שיש לו תענוג ממצוה עצמה בעשותו אותה בשמחה, שהוא מאוד גדול. ואף אם לא היה שכר יותר היה זה עצמו די. מה גם שבאמת יש שכר עד אין תכלית על מצוה שעושין בשמחה.

השכר של המצווה שאדם עושה בשמחה – הוא המצווה עצמה. הוא שהוא חי חיים של מצווה. חיים של אמון בה', אמונה בסנכרון האמיתי שקיים בין התורה והאדם. כמו אותו הנער על הספה – הוא היה מגלה שהשמחה האמיתית שלו היא לא בשכר שהוא התוצאה של מעשיו- כסף על עבודה, או אנשים אחרים ששימח בהתנדבות, מבנה שבנה – אלא השמחה הגדולה היא להיות אדם שמביא ברכה למציאות.

יש גם שכר גדול, בעתיד, מתישהו. אבל עיקר השכר של המצוות – הוא המצוות. יש בספרי חכמינו גם הדגשות של שמירת המצוות כי יש בהן מחויבות וגם טוב עתידי, וזאת לעומת הדוניסטים הוללים שמעניין אותם רק עולם הזה. הבעל שם טוב הקדוש משמיע קול שרבי יעקב השמיע במסכת אבות – יפה שעה של תשובה ומעשים טובים מכל חיי עולם הבא – שגם מי שמחפש שיהיה לו טוב בעולם הזה, אז מוטב שלא יתפשר על שטויות והסחות דעת, עדיף שיחפש את הטוב האמיתי.

זה גם המנוע שיש בנו כשאנחנו מבקשים להביא אחרים לתוך עולם של מצוות – כי אנחנו מאמינים שאלה החיים הטובים. חיים של ברכה, חיים של זיקה לאחרים וזיקה לבורא, חיים שאדם לעולם לא לבד, ולעולם לא מפחד, כי החיים הם ביחד עם ה'.

ויהיה תמיד בשמחה, ויחשוב ויאמין באמונה שלימה שהשכינה אצלו ושומרת אותו, והוא מסתכל על הבורא יתברך שמו והבורא יתברך שמו מסתכל בו… ובו יתברך שמו מושרשים כל הטובות והדינים שיש בעולם, שבכל דבר יש שפעו וחיותו, ואין אני בוטח ומתיירא רק ממנו יתברך שמו.

לבסוף אנחנו נגיע להערכה עמוקה של דרך המצוות. המצוות תהיינה לנו אות ומופת בתוכנו, חלק ממי שאנחנו. אך התורה מזמינה אותנו להגיע למצב הזה בדרך הקצרה, של הפנמה של מה שישעיה (מא, י) בישר והבעל שם טוב הדגיש:

אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי; אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱ־לֹהֶיךָ. אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי.