תגיד, אתה מהעיתונות, לא? אתה יכול לפתור לנו את השאלה אם הקורונה והחיסונים זה אמיתי או שזו קונספירציה? את השאלה הזו שמעתי כל כך הרבה בשנה האחרונה מכל מיני אנשים סביבי, שחושבים שהתקשורת היא איזו מועצה עליונה ששומרת סודות ונפגשת מאוחר בלילה בשביל להחליט מה לכתוב למחרת בעיתון.
האמת הרבה יותר פשוטה. התקשורת לא יודעת באמת מה הולך. היא רק עוד חלק מאותו מסע על גבו של נמר משתולל, שמאז שיצא מהכלוב אין לדעת לאן יפנה ואת מי יתקוף. גם אני, בשקט, כשאף אחד לא רואה, שואל את עצמי מה דעתי האישית. האם כל זה אמיתי או שאני שחקן בהצגה? מה להחליט לגבי החיסונים ותלמודי התורה, המסכות והבידודים? שנה חלפה מאז הודיעו לנו שהנגיף פלש לחיינו, אכן התוצאות היו קטלניות, אנשים יקרים סיימו את חייהם באופן פתאומי. אחרים סבלו ועדיין סובלים. אז אחרי שנה אני ממש חייב להיות עם מסקנות ביניים.
אני קולט שאני מגשש את דרכי תוך כדי נסיון להבין את המהלך של השם בעולם. האם אני עסוק לראות כל צעד שקורה בעולם כמהלך של השם? ברוב המקרים, כן. אני מפרש את מעשיו של השם בעולם כאילו אני כותב את התסריט, ומשכנע את עצמי שכך רוצים בשמיים. והנה כאן התהפכו הדברים. גם זה קרס השנה. אין לי כוח לנסות ולהבין מה הולך כאן. זה מרחיק אותי מאמונה פשוטה ושמחה.
פעם חסיד שאל את הרבי שלו למה כשהוא בורח מהכבוד, הכבוד לא רודף אחריו? כפי שהבטיחו חז"ל… אז הרבי אמר לו בתשובה מלאת משמעות, "כשאתה בורח, הכבוד אכן רודף אחריך. אבל רגע לפני שהוא תופס אותך אתה מביט לאחור ומחפש אותו. באותו רגע אתה רודף אחרי הכבוד והוא בורח ממך. לכן הוא אף פעם לא תופס אותך".
הרבי אמר לו – אתה בודק מה קורה עם ההשגחה. אתה בודק את הצעדים של השם יתברך ומחכה לישועה כפי שתכננת אותה. ולכן אתה לא רואה, לא מבין ושואל שאלות. תן אמון ותן לשמים לעשות את העבודה.
כך נפרדתי מהצורך לפרש כל דבר. הקורונה ניטרלה את היכולת הזו, אני ממש לא יודע כלום ולא יכול לראות כלום. אז מה כן? בזהירות, רק מעט עובדות דרך משקפיים של אמונה, תפילה ורצון, לא יותר.
העולם השתנה ואין יותר את ה"בחוץ". המציאות נסגרת ואנחנו נאבקים על חזרה למציאות שאולי לא תחזור. מי שהזדרז, החל למצוא את הטוב של הבפנים עם כל הכאב של המגיפה הזו. יותר בית, יותר ילדים, יותר שעמום ויותר אמת. מנגד, מי שמחפש את החיים הקודמים ימצא את עצמו משחזר את חלקי המציאות הקודמת דרך הזום. אמנם זה תחליף למפגשים, אך זה מדביק אותנו יותר ויותר למסכים. זה מה שהשם יתברך רוצה? לא יודע. אבל אני כן יכול לומר שזה אחד הדברים שהוא עשה לנו השנה.
המנהיגים והאחראים על כל תחום שקשור לחיינו מצאו את עצמם חסרי אונים, מבולבלים. דווקא בשעת הדחק לא היה על מי לסמוך. משענות מתמוטטות, כולל בית הספר, הכיתה והמחנך. אפילו הילדים כבר מעדיפים לחזור למציאות הקודמת ללא מסכות ומסכים. ריסוק כללי מתרבות ועד ליחסים בין משטרה לאזרח. הכל מהבטן, בוטה וקיצוני. מתפרץ בין קבוצות ושבטים.
ו… מה המסקנה? לא יודע. נו, אז איך אתה מסביר לעצמך את המציאות? אתה הרי התקשורת… אבל גם שם לא ממש יודעים וגם אני ממש לא יודע. אני רק יכול להעיף מבט על ההיסטוריה של העם שלי ולראות שהשנה הזו היא אמנם אירוע רציני, אך עדיין העם שלי עבר דברים קשים פי אלף. ובעצם לא נשאר לי כלום אלא לא להיות לחוץ מ-הבחוץ. להיות עם הפנים פנימה ולראות אם יש לי את הכלים הנכונים לעבור את זה. אם אני באמת רוצה להיקרא אדם מאמין, ששואף להיות באמונה שהכל מאיתו יתברך. אז קודם כל לא להיבהל. להיזכר שאדם מאמין עובד על כך בעיקר בגלל רגעים כאלה של ערפל והתמוטטות המשענות המוכרות.
האמונה עומדת כאן למבחן ואיתה השמחה והכניעה שלנו לקבל את המציאות. אני רק יודע שיש השם בעולם, ומי שמאמין בו, מאמין בתזמון שלו, בתדר שלו ובכל הסגנון האלוקי שמעצב את חיינו. יש השם בעולם, יש תורה, יש צדיקים, והשאר אני לא יודע. יש שיר כזה בברסלב "לא יודע כלום, לא יודע כלום". זה שיר קשה. קשה לשירה וקשה להודאה. אבל בוא נודה צבי, אתה לא יודע כלום.
אז אם אתה לא יודע כלום, מה המחאה שלך? לאיזו קבוצה אתה משתייך? מה, אתה בלי דעה?
המחאה שלי היא הצעקה שלי מול היצר הרע, מול החוסר, מול הבלאגן החוגג כבר שנה. כותב רבי נתן בליקוטי הלכות (בהלכות חזקת קרקעות): אם לקחו לך קרקע, כל זמן שאתה מוחה וצועק על כך לשמיים בהתבודדות ובתפילות שלך, אין חזקת המחזיק מועילה כלום, גם אם עבר פרק זמן ארוך. זה חידוש עצום, יש לנו מפתח למנוע את ההשתלטות הסופית של הרע. איך? מחאה פנימית מול השם יתברך! ככה נגאלנו ממצרים וכך גם היום: כל הרע שמקיף אותנו לא יכול להיאחז כל עוד אנחנו מוחים. לא ברחובות או בבלפור אלא ביער. לא אחד מול השני אלא מול מי שאמר והיה העולם והייתה האמונה.
שנה חלפה עם המון שינויים בחוץ, ובעצם לא הרבה השתנה בעולמנו הפנימי. האדם נותר אדם מתפלל, צועק לשמיים, מאמין, פחות לחוץ ויותר לפנים, לא יודע המון אך הולך למקום טוב. בעזרת השם.
