בכל חמישי, ליד התחנה המרכזית בירושלים, יושב בחור צעיר אחד על סלסלת חלב ירוקה. מולו שלושה קלפים מונחים על קופסת קרטון מצ׳וקמקת ואינספור אנשים. ״תסתכלו טוב״, הוא קורא לכולם בקול וחושף את הקלפים שלפניו – שני קלפים שחורים, ומלכה לב אדום אחד. ״ועכשיו, תעקבו אחרי המלכה״ הוא אומר, שניה לפני שהוא מעביר במהירות האור את הקלפים מיד ליד. וכולם עומדים שם, צוהלים וצועקים, ומהמרים במיטב כספם איפה מתחבאת המלכה. אבל איכשהו, לא משנה עד כמה הם מהירים, ועד כמה הם מתאפקים מלמצמץ, בסוף היא תמיד נמצאת במקום שלא חשבת שהיא תהיה. זריזות ידיים ראויה לציון, המון כריזמה, ומלכה אדום אחד. זה כל הסיפור. והוא מוציא את כל הסובבים אותו מהדעת.
יש ימים כאלה, שבהם ככה בדיוק אני מרגישה. שאני יודעת בוודאות היכן הנחתי את המלכה, אבל כשאני ניגשת להפוך את הקלף היא כבר לא שם. מעין תחושה כזו שהקב״ה טורף לי את כל הקלפים, שדברים שאמרתי משתמעים אחרת מהכוונה המקורית, והמעשים שלי מביאים לתוצאות הפוכות לחלוטין מאלו שתכננתי: אני יכולה לשים שלושה שעונים מעוררים ועדיין להתעורר באיחור. להרחיק נדוד עד לציון של צדיק כדי לבקש על נפשי – רק בשביל להגיע ולגלות שאני לא מצליחה להוציא מילה. או גולת הכותרת – למהר לעשות את כל הסידורים כדי להגיע לשבת בנחת, ובסוף למצוא את עצמי כועסת על כל העולם רגע לפני שהיא נכנסת. וזה באמת רק קצה המזלג, כי יש ימים שבהם הכל, אבל הכל, הולך שלא כסדר. וזה לא רק אצלי, אלא אצל כולנו – לפעמים, למרות שאנחנו עושים הכל כמו שצריך, ומחברים יפה אחד עוד אחד, איכשהו התוצאה שתתקבל תהיה שלוש במקום שתיים.
תכלית הידיעה – שלא נדע
מסופר על רבי נחמן מברסלב, שבאחד מלילות השבת הסמוכים לפטירתו הוא היה בחלישות גדולה כל כך עד שבקושי היה לו כוח לדבר. כך הוא ישב, מול עשרות חסידיו, ובפיזור דעת שאל אותם בעייפות שוב ושוב לשם מה הם התקבצו אצלו – "מָה אַתֶּם נוֹסְעִים אֶצְלִי? כְּשֶׁאֲנִי אוֹמֵר תּוֹרָה – אָז יֵשׁ לָכֶם עַל מָה לִנְסֹעַ וְלָבוֹא אֵלַי, אֲבָל עַתָּה עַל מָה בָּאתֶם? הֲלֹא אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ עַתָּה כְּלָל?!״. ומכוח המלמול והדיבור יוצאת לו פתאום תורה כזו מופלאה עד שהוא נדמה לתלמידיו כפה מפיק מרגליות, מלאך נושא בשורה מהעולמות העליונים. ועדיין, בסופו של יום ואחרי שכל ההתרחשות נרגעה, רבנו נאנח ואומר: אולי חושבים שהידיעה שלי היא ה־דבר המפעים, אבל ״הָ'אֵינוֹ יוֹדֵעַ' שלי, דַוְקָא הוּא חִדּוּשׁ יוֹתֵר מִידִיעָה״. נכון, פיזור הדעת הגדול ותחושת האפסות הלא הגיונית הזו, הם קשים. אבל דווקא כאן, מהרגע הכאילו נמוך הזה, שבו הכל מחוץ לשליטתנו וכל מה שאנחנו זה אדם מול בוראו, בלי מהלכים או חשבונות, דווקא ברגע הזה יש הרבה יופי.
בְּהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַהַסְתָּרָה
נכון. היא קשה, תחושת האפסות הזו; כשאני חושבת שהכל בידיים שלי, ובעצם מראים לי משמים שאני לא שולטת בכלום. שיש בורא לעולם, והוא, ורק הוא, יודע מה ילד יום. ומצד שני, דווקא הימים שמרגישים לנו הכי נסתרים, הם בעצם מבחן אופי מסוג קצת אחר. ״ישנם דברים חביבים מאוד, שאי אפשר להם להתגלות כי אם בתואר של חסרונות. והננו מכבדים את החסרונות ההם, שהם מורים להסיבה הטובה שגורמתם״, אומר הרב קוק בגאונות. נורא קל להיגרר אל הכעס, לרדת על עצמי שפישלתי, לנכס אלי את הפער בין מה שעשיתי לבין התוצאה הלא רצויה שהתקבלה – אבל לא. יש כאן שיעור. איזו הארה עמוקה שיכולה להיוולד רק מתוך ההסתרה, ולכן במקום לבעוט ברגעים האלו, צריך לזכור לכבד אותם, וגם את עצמנו.
כשהחיים נותנים לך חצי קילו לימון, אפשר להתמרמר אבל אפשר להכין לימונדה. גם כשדברים הולכים שלא כסדר, אני צריכה לבדוק מה היכולת שלי בתוך הסיטואציה; לבחון בזכוכית מגדלת את טווח האפשרויות הכאילו קטן אבל הכל כך משמעותי שיש לי, ולפעול במסגרת שלו. כל מה שרבי נחמן יכול היה לעשות הוא לדבר. וזה היה לו קשה ומעייף, אבל הוא דיבר, ותראו מה יצא לו. אלו שברירי שניה של החלטה: מי אני רוצה להיות עכשיו, כשהמציאות לא מתיישרת לפי הרצונות שלי, ואלו הרגעים שבהם אנו נמדדים באמת. בימים שבהם מרגיש לי שאני צריכה להזיז הר, לפעמים אני בכלל לא זו שאמורה להזיז אותו, פשוט בודקים מה אני עושה בזמן שאני מחכה. כי מי שאני ברגעי האי־ידיעה, גדול בהרבה ממי שאני כשאני יודעת.