השמחה של פורים קשורה כולה להשגחה. כל דמות במגילת אסתר הופיעה בדיוק בזמנה הנכון, בסדר הנכון, כדי שיבשילו התנאים להצלת העם. על זה אנחנו שמחים עד היום. כשאנחנו מסתכלים לאחור על תנועות בהיסטוריה, אנחנו יודעים לומר מתי הסתדרו הדברים בדיוק, מתי הגיע משק כנפי ההשגחה ויצר מציאות חדשה בעולם. אבל כשאנחנו בתוך ההתרחשות עצמה, אנחנו בעיקר מורידים את המבט ורואים רק את הכאן והעכשיו. מנסים רק לשרוד את הצעד הבא.
פורים מבקש מאיתנו להגביה את המבט, לראות איך מסלול חיים שלם יכול להיות מוסט לטובה ברגע אחד. כשאני חושבת על פורים בהקשר הזה, אני נזכרת בסיפור של סבא שלי. במוצאי שבת זכור התקשרתי כדי לשמוע אותו ממנו שוב.
נוכַח פני ה'
בחודש מאי 1944 היו סבא שלי ומשפחתו על הרכבת מהונגריה לאושוויץ. הפרטיזנים שהפציצו את המסילה גרמו לקרון לרדת מהפסים. ההבדל הדק בין חיים למוות, כמו שרק ההשגחה יודעת ליצור. במשך שנה שלמה הם עבדו בבית חרושת ללבֵנים באוסטריה, וכשהסתיימה המלחמה והגיע השחרור הם שבו לביתם. סבא שלי היה אז בן חמש-עשרה. הוא הספיק להיות בביתו שלושה שבועות בלבד, כשאחיו הגדול הודיע שהוא עולה לארץ ישראל ולוקח את סבא שלי איתו.
באיטליה הם עלו על אוניית המעפילים 'דב הוז'. כשהגיעו לחופי הארץ הם שבתו רעב ונאבקו במשך כחודש עד שקיבלו אשרות כניסה, והגיעו לנמל חיפה. סבא שלי עבד בירושלים בבית אריזה לתפוזים. את סבתא שלי הוא הכיר בזכות אימא שלה, אשת-חסד, שאירחה בביתם נערות ונערים בודדים שעלו מאירופה ורצו קצת חֶברה. היא כיבדה אותם במעט גרעינים ומים קרים, זה מה שהיה אז. כך סבא וסבתא שלי הכירו. הרב אריה לוין זצ"ל חיתן אותם על אחד מגגות ירושלים.
איך מסילת רכבת אחת מופצצת, וכיבוד קל של חסד, בכוחם להסיט חיים שלמים. יש השגחה פרטית שמניחה אותנו בעולם הזה, במקום הזה, בשעה הזאת ולא בשום שעה אחרת. יש אפשרויות שנפתחות בפנינו וריבונו של עולם מביט ומבקש מאיתנו לבחור, לעשות טוב, ללכת עם המציאות, להאמין. כשסבא שלי העביר את הטלפון לסבתא שלי, היא המשיכה את הסיפור ושאלה אחרי כל משפט: "הבנת?". יש דברים שאנחנו יכולים לתפוס בשכל, אבל הבנה של השגחה היא רק בלב.
רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, מייחל בליקוטי תפילות (קמג): "שנזכה להאמין תמיד בהשגחה פרטית, ונשפוך ליבנו כמים נוכַח פניך ה', עד אשר נוריד דמעות הרבה לפניך באמת, ונזכה להמשיך על ידי הדמעות השגחתך עלינו, ותשגיח עלינו ברחמים". לפעמים אפשר להבין השגחה פרטית רק על ידי הדמעות. הן מנקות בתוכנו את אי ההבנה ואת העיקשות שלנו שדברים ייראו אחרת, ומביאות אלינו שקט. מולידות הבנה שכל מה שקורה לנו הוא טוב. והקדוש ברוך הוא לא עזב, והוא לא יעזוב.
ההוכחה להשגחה
סבא וסבתא שלי קוראים את העלון הזה באופן קבוע, וכשאני כותבת סבא שלי מביא עותק גם לרב של הכולל שבו הוא לומד. הם לומדים יחד את הטור שלי, וסבא שלי, במבטא ההונגרי החם והמתנגן שלו אומר לי: "ובכל פעם אנחנו מקדישים את הלימוד בשבילך". כך נראה מסלול של חיים שלמים.
ימימה ע"ה אומרת, שההוכחה הכי יקרה להשגחה של נס פורים, היא הילדים שמתחפשים ושמחים וצוחקים. הילדים הם אלה שמעידים על ההמשכיות של העם, יותר מאלפי מילים. הם אלה שמחזיקים בצחוקם ושמחתם את הזיכרון של איפה היינו עלולים להיות, ואיפה אנחנו זוכים להיות באמת. התחפושות בפורים נראות לנו כמו פרט שולי של ילדים, אבל הן-הן העניין כולו. בשביל מה הוסט מסלול השמד אם לא בשביל ילדים שמחים. זאת ההוכחה הכי ניצחת להשגחה, להמשכיות של כולנו. ורגע לפני שנלך להכין תחפושות מושקעות, נזכור טוב: לא עזב, ולא יעזוב.
