דברים שנאמרו לזכר גיסי, סגן שי וולשטיין הי"ד

שי, זכות גדולה נפלה בחלקי לעמוד מולך כנציגת כל הנמצאים כאן, האוהבים אותך ומתגעגעים כל כך. זכות עצומה לדבר לפניך בתוך חלקה של צדיקים, שעד רגעיהם האחרונים לבשו מדים.
עשרים שנה… הייתי אז בת שש עשרה, נערה צעירה מחדרה, אחת מאותן בנות שהיו מתלחשות ומחייכות למראה החיילים היורדים במדים וכומתות אדומות מהאוטובוס ביום שישי.
כשנפלת, באמצע הקיץ – היית עבורנו "אח של דני שנהרג בלבנון". דני וולשטיין, שנה מעלינו. לא היה לי אז קשר ישיר עם מי מבני משפחתך המופלאה, והיה לי מוזר לגלות עד כמה אתה נמצא במחשבותיי ובלבי. בשלב מסוים הגעתי לבקר כאן, בבית העלמין, בצהרי איזה יום. השארתי לך פתק, כמה דברים שהיה חשוב לי שתדע… אחרי עוד שבועיים הגעתי שוב, עם מכתב נוסף ושיחה קצרה. מצאתי את עצמי מגיעה שוב ושוב לבקר, וכך זה נמשך כמעט שנה. באיזשהו שלב התחלתי לברר, שאלתי שאלות וגיליתי פרטים על אדם שהיה כאן בינינו, חי, נושם ומנגן, גיליתי בחור שכולו חסד, רוממות וצניעות, כולו נעורים וחיות, עוז ורגישות. וכולו – אדם.
אותה קירבה ותחושת שייכות הובילה להיכרות טבעית עם הקרובים אליך, ובתוכם עם מי שלימים זכיתי והפך להיות האיש שלי. פשוט לי שהיית מעורב במהלך העניינים. צדיקים במיתתם קרויים חיים ואתה ההוכחה האישית שלי לכך, ועל כך אני מודה לך, ואיתי בעלי וילדינו.

בידיים טובות
עשרים שנה עברו, והחברים שלך, שאת כמעט כולם אני רואה פעמיים בשנה, מגיעים בהתמדה ובמסירות. מחבקים, מספרים ומביאים איתם בחזרה – אותך. את הווייתך, את אורךָ הנטוע בתוך כל אחד מהם. בעולם המעשי הזה קשה לתאר ענווה ואצילות, שכן הן מתלבשות במעשים פשוטים וקטנים. אך כאשר אלה שזכו להכיר אותך בחייך נפגשים, אותם שיודעים איך נראתה האנושיות הפנימית והעליונה שלך, אז מעצם חיבורם אתה שב ועולה, וחי… כל כך חי עד שלפעמים אני כמעט מחפשת אותך ביניהם.
שי, בימים אלו, כשטובי חיילינו נלחמים בגבורה, נדרשים אנו לעוז ולתעצומות רוח. בימים אלה אתה בוודאי עומד על מפתן הכניסה להיכל של אלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ומקבל בטפיחה על השכם את הבאים החדשים בשעריו. אותם, שאפילו הם לא ידעו עד שהגיעו, מה נשגבה מעלתם. בתוכם פגשת את החייל שלך, רמי כחלון, ששוכב כאן ממש לידך. שמענו מאשתו של רמי, שכאשר הם באו לקנות את ביתם כאן בחדרה, רמי הביט מהמרפסת וראה שהנוף שמולו הוא הגן ובית הכנסת על שמך, ואז הוא אמר לאשתו: "כאן אנחנו בידיים טובות, כאן נישאר".

נמשיך ונחיה
לפני כמה ימים ניגשה אליי צעירה ואמרה: "את קולטת שיש חיילים שממש מתים כדי שאני אוכל לחיות?". חייכתי בכאב. "קולטת? אם הם מוכנים למות למען החיים שלי, חייב להיות שהחיים שלי שווים יותר מעוד קניון, עוד בגד ועוד חבר… אני חייבת להתחיל להבין מה הולך פה".
מאוחר יותר תהיתי האם אין זה המובן הפנימי של "במותם ציוו לנו את החיים". להביט בעומקם של חיים, לצלול אל עבר הסוד הנפלא הזה, ולחיות אותו. לברר בעוז ולשאול עד הסוף, להסכים להגיע לתשובות, וגם למקומות בהם אין תשובה. לחיות את החיים הללו מתוך כבוד והודיה למי שנתן לנו אותם, ומתוך חובה עצומה לאלו שהקריבו את חייהם למעננו.
שי, אתה בחרת בחיים, בחרת בהם בעצם חייך, ערכיך ופועלך, ואת חייך נתת בעבורם. ואנו, מכוח שליחותך זו, נמשיך ונחיה.

סגן שי וולשטיין הי"ד נפל בלבנון בי"ז באב תשנ"ד