ממתינה

ממתינה

כבר שנים היא ככה, מאז שהוא הלך.

כבר שנים היא מסרבת להרפות, נצמדת לזיכרון.  מתהלכת הנה והנה בבגדי אלמנותה. זה לא שהוא מת, הוא הבטיח לחזור, אך היא לא יכולה אחרת, היא נוצרת זיכרון.

שיערה מלא קוצים ודרדרים, היא לא טורחת להסירם, כך מתאים לה.

הרבה כבר ניסו לדבר אל ליבה, לשכנע אותה לשכוח, לצמוח, להניח לכאב, לעיזבון, לשוב לאיתנה הראשון.

"את כל כך צעירה, רבים מחזרים לפתחך, מבקשים לגאלך, עשי נא בשבילנו אם לא בשבילך, הסירי משערך קוץ ודרדר, פשטי בגדי אלמנותך, לבשי הוד והדר.

עד מתי תיסגרי ותסגרי לבך, עד מתי תמתיני לשוב אהובך שהלך ועזב והניחך לאנחות, הלך ולא אִפשר שברך לאחות".

והיא ממאנת להינחם, מודה בנימוס, סוגרת הדלת בעדה ובעד ליבה.

כך חולפות השנים, לפתחה כבר לא מגיעים מחזרים, אף שכנותיה הזקנות הפסיקו להפציר.

"זו ממש קללה, כן, היא מקוללת! היא תישאר כך לנצח, הוא הרי לא ישוב, הוא הלך עם בניה ולעולם לא יחזור. והיא תישאר כך, מלאה קמטים קוצים ודרדרים, מחכה לבעלה, מחכה לבנים".

אך היא בשלה, ממתינה.

שכנותיה התחלפו באחרות, השמועה על הקללה עשתה לה כנפיים ואף אחד כבר לא טורח לשכנע את המסכנה הממתינה לאהובה וילדיה.

ובשעת לילה מאוחרת, זמן אשר הוא לא יום ולא לילה, על דלתה מתדפקות השכנות הלועגות. "מהרי ובואי, הם כאן! הנה שבו בנים לגבולם! מהרי לבשי בגדי תפארתך, הנה הגיע אהובך! ברוכה את ולא מקוללת, מהרי צמחי לקראת אהובייך".

והיא, מתוך שינה, מזהה מרחוק בנים אהובים ואהוב רחמן קורא לקראתה, "שבנו, אנחנו כאן! הגיע זמנך, ענפייך תתני ופרייך תשאי לעמי ישראל".

והיא, שכל השנים נצרה פירותיה לאהובה ולבניה, פושטת בגדי אלמנותה, מסירה קוץ ודרדר משערה, נותנת רשות לפירות שנצרה עמוק בתוכה, לצמוח, לפרוח.

"ראו איך היא צומחת!" קוראות השכנות, קוראים המחזרים, "ארץ מבורכת זבת חלב שהמתינה לאהובה ובניה ממש עד עכשיו".

השמועה על אדמה ברוכה עשתה לה כנפיים, ומאז כל מי שעובר לידה ורואה איך היא נותנת פירותיה בעין יפה, לא יכול להתאפק ומספר את הסיפור על קוץ ודרדר ובגדי אלמנות, על אדמה אהובה, על התקווה, ההמתנה, האמונה. ומאז כל רואיה מברכים לקראתה "ברוך מציב גבול אלמנה".

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן