כשאנחנו באים לראש השנה עולה בליבנו הצורך לבקש ולהתפלל – על המלכת ה' למלך, ועל העניינים הרוחניים והגשמיים שלנו. אבל אסור לנו לשכוח את הכלים לקבלת התפילה והבקשה – עליהם למדנו בפרשת ניצבים הנקראת תמיד לפני החג: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם".
מובא בשם הבעל שם טוב, שכוונת המילה "היום" בפסוק זה מתייחסת ליום ראש השנה – כמו שנאמר בתחילת איוב "ויהי היום", ובתרגום שם: "והוה יומא דינא רבא", יום הדין הגדול. ומשמעות האמירה "אתם ניצבים היום" היא שביום הדין כל יהודי ניצב איתן, בהיותו בטוח שיצא זכאי מלפני המלך הקב"ה. המילה "ניצבים" מקבילה לכתוב "ניצב מלך" – עמידה מתוך גאון וביטחון.
מכאן נובע המנהג שבשבת שלפני ראש השנה לא מברכים את חודש תשרי. הבעל שם טוב מסביר טעם עמוק לכך: את חודש תשרי הקב"ה בעצמו מברך, ומכוח ברכה זו עם ישראל מברך בעצמו את החודשים במשך השנה. ומהי אותה ברכה אלוקית לפני ראש השנה? – "אתם ניצבים היום כולכם", דהיינו ההבטחה שכולם יעמדו בטוחים ויזכו בדין. זוהי ברכתו של הקב"ה לחודש השביעי – גם מלשון 'שובע', חודש המשביע ברוב טוב.
אבל, מהו הכלי לקבלת ברכתו של הקב"ה? על כך משיב אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, שהכלי טמון במילה "כולכם". כדי לקבל את הברכות נדרשת מישראל אחדות מוחלטת, ובלשונו: "שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד".
אדמו"ר הזקן מסביר שראש השנה הוא הזמן עליו נאמר: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". ביום זה אנחנו ממליכים את הקב"ה למלך על ישראל ועל העולם כולו, כמאמר חז"ל "אמר הקב"ה, אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". והכלי לברכותיו של המלך היא ההתאספות של שבטי ישראל יחד.
להבנת הדברים – איך בדיוק יכולים יהודים שונים להיות יחד, מבחינה נפשית כמובן ולא רק בעמידה טכנית – אדמו"ר הזקן ממשיל את כלל ישראל לגוף אחד המורכב מרמ"ח אברים. בגוף ישנם אברים שונים, מראש ועד רגל, אבל כולם זקוקים זה לזה. למרות שהראש מנהיג ומנווט את הגוף, גם לרגל יש מעלה ייחודית שהראש נזקק לה – הרגליים מעמידות את הגוף ומוליכות אותו ליעדו. ולכן, למרות שמצד הנהגת הגוף הראש חשוב יותר, הרי שמצד היתרון של הליכת ויציבות הגוף הרגל מתעלה עליו. זהו העיקרון של האחדות בין גורמים שונים – בלי היררכיה של ראש וסוף.
בעם ישראל ישנם סוגים שונים של יהודים. בראש ניצבים "ראשיכם שבטיכם", אלו שבבחינת ראשי ועיני העדה, ואחריהם כל שאר הסוגים עד "חוטב עציך ושואב מימיך" המייצגים את האברים הנחותים ביותר. רש"י מפרש שאלו היו גרים כנעניים, ובתורת החסידות מבואר שכנעני הוא גם מלשון סוחר, כידוע. כלומר, מדובר ביהודי שכל מעייניו נתונים למסחר וענייני עולם, במקום לזכור את הצורך בקביעת עתים לתורה.
וזה כל העניין: למרות השוני בין יהודי לחברו, התורה מדגישה שכולם צריכים לעמוד יחד ולהתאסף בראש השנה לכרות ברית עם ה' – "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ". מהו העניין של הברית? כידוע, בעבר כרתו ברית בין שני צדדים על ידי ביתור בעל חיים לשניים ומעבר בין הבתרים, דבר שהמחיש שגם אם נדמה לעין שמדובר בשני צדדים ואנשים נפרדים, במהותם האמיתית הם גוף אחד שנחצה לשניים. וכך בברית בין הקב"ה לישראל – "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹקִים" – הם הופכים לדבר אחד ואינם יכולים להתקיים זה בלא זה.
זהו סוד העבודה של ראש השנה – להדגיש את האחדות של כלל ישראל כדי להיות כלים ראויים לברכת ה'. כשאנחנו מתייצבים יחד, בלי שאיש יחשוב רק על עצמו אלא כל אחד מתפלל גם עבור חברו, רק אז ניתן להביא עלינו את כל הברכות לכל השנה.
בהקשר לעניין אהבת ואחדות ישראל וראש השנה, אשתף בסיפור שהייתי עד לו לפני ארבעים שנה בדיוק, בראש השנה תשמ"ז, בבית המדרש של הרבי זי"ע.
כידוע, אמירת מאמר חסידות אצל אדמו"רי חב"ד הייתה מעמד מיוחד במינו. המאמר, בשונה מהשיחות התורניות שנאמרו לפניו ואחריו, נאמר בעיניים עצומות, כאשר כל החסידים עומדים על רגליהם, ולאחר ניגון מיוחד של הכנה. כולם הרגישו באותם רגעים כי "שכינה מדברת מתוך גרונו" של האדמו"ר.
מדי שנה, בסוף היום השני של ראש השנה, לפני השקיעה, הרבי היה נוטל ידיים לסעודה בבית המדרש, ולאחר מכן אומר מאמר חסידות. המאמר היה עמוק וארוך, ובו היה מבאר את ענייני ראש השנה בדרך החסידות, כשהוא מצטט בו מדברי כל אדמו"רי חב"ד. אלו היה רגעים מיוחדים מאוד, ולאחר מכן היו שרים את הניגונים של כל האדמו"רים לפי סדרם.
תוכן המאמר באותה שנה עסק בעניין 'בניין המלכות', מושג שמקורו בתורת הסוד ומבואר באריכות בתורת החסידות. הרבי הסביר כיצד יהודי, באמצעות עבודת ה' שלו בראש השנה, מעורר את רצונו של הקב"ה להיות מלך מחדש על ישראל והעולם כולו.
פתאום, באמצע אמירת המאמר, בעקבות הדוחק העצום שהיה בקהל הגדול, היה צורך להוציא אדם מבוגר שככל הנראה התעלף או נחלש. הרבי הרגיש בהמולה הרגעית, והמתין עד שאנשי ההצלה טיפלו באותו יהודי והוציאו אותו החוצה, כאשר הדבר ארך דקות ספורות – דבר נדיר ביותר שיתרחש באמצע מאמר חסידות.
לאחר שהוציאו את האיש מבית המדרש, הרבי המשיך את המאמר בדיוק מן המקום שבו הפסיק. ובתוך הדברים אמר כי בעניין בניין המלכות כלול גם הצורך לבטל את כל הדברים העלולים להעלים ולהסתיר על בניין המלכות, ובכלל זה גם עניין הרפואה – רפואה שלמה לכל מי שזקוק לה, ולאחר מכן הרבי המשיך כרגיל בביאור ענייני המאמר.
בעיניי, זה היה מרגש מאוד לראות את אהבת ישראל העצומה של הרבי. בזמן שבו הוא שקוע כולו בעניינים הנעלים המתרחשים בעליונים ובתחתונים בראש השנה, הוא עצר הכל עבור יהודי שנזקק לעזרה, ולאחר מכן גם שילב בתוך המאמר, באורח נדיר, ברכה לרפואתו. כך, בהמשך לדברים שאמרנו שהאחדות ואהבת ישראל הן חלק מהותי מעניינו של ראש השנה – אצל הרבי ראינו כיצד הדברים באים לידי ביטוי ממשי.
אם לפרט קצת יותר, הרבי מסביר (אוצר לקוטי שיחות, נצבים ג) שישנן שלוש דרגות של אחדות, והן נרמזות בביטויו המשולש של רבנו הזקן, שהזכרנו לעיל – "שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד".
"יחד" – זו התאספות של פרטים שונים כדי להשיג מטרה משותפת, מבלי שתהיה שייכות פנימית ביניהם. למשל, אנשים שמתאספים בתחנת רכבת עומדים יחד ומחכים לבואה של הרכבת, אבל חוץ מעצם הרצון לנסוע ליעדם, אין ביניהם שום דבר משותף;
"לאחדים" – זו התאחדות של פרטים שונים, דהיינו, שגם בהגדרתו הייחודית של כל אחד ואחד הוא קשור לחברו, ולא רק במטרה המשותפת. זו אחדות הנובעת מההכרה שגם התכונה הייחודית של האחד זקוקה לתכונה הייחודית של השני, ובלעדיה אין היא שלמה. וכמו שהסברנו לגבי תרומת הראש לרגל והרגל לראש, ועל דרך זה בעם ישראל – התלמיד חכם זקוק לסוחר, והסוחר זקוק לתלמיד חכם;
"כאחד" – זו התאחדות פנימית יותר, ההופכת את כל הפרטים לגוף אחד. בדרגה זו, האחדות של האברים הנבדלים של גוף האדם אין פירושה שהם התאספו יחד למען מטרה משותפת, או שהם זקוקים אחד לשני, אלא כולם חלק מגוף אחד. היד מהי? יד של אדם, והרגל מהי? גם היא רגל של אדם, וכך כל האברים הם חלק מגוף אחד. אם חסרה אצבע ברגל ח"ו, הגוף כולו אינו שלם. באחדות זו, האברים מעלימים כביכול את עניינם הפרטי, ומבליטים את היותם חלק מגוף אחד שלם.
מאידך גיסא, מסביר הרבי, ישנה מעלה בדרגה השנייה לגבי הדרגה השלישית, שכן שלמותו של הגוף מושגת דווקא על ידי השונות שבין אבריו, המודגשת בדרגת "לאחדים" – בניגוד לדרגה השלישית המדגישה בעיקר את המשותף לכל האיברים.
כלומר, שני סוגי האחדות טובים וחשובים. ההכרה שכולנו כאחד נוטלים חלק בגוף השלם של עם ישראל היא משמעותית מאוד, אבל החידוש האמיתי טמון בנקודה האחרת – לא בכך שאתה מקטין את עצמך ומתכלל תחת המטרייה הרחבה של כלל ישראל, אלא דווקא מתוך המקום שבו אתה עומד במציאות הפרטית שלך: גם כשאתה מכיר במעלות שלך ורואה את חסרונותיו של הזולת, עליך להבין שגם אתה זקוק לקבל ממנו.
הרעיון הזה מתבטא כמובן במצוות אהבת ישראל. יש בה שני רבדים. הראשון הוא "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטו – חובה לאהוב כל יהודי ללא יוצא מן הכלל, צדיק, בינוני או רשע. זאת כיוון שכל נשמה היא "חלק א־לוה ממעל ממש" ואב אחד לכולנו, ולכן כלל ישראל הם גוף אחד שווה. אבל הרובד השני מכיר בייחודו של כל פרט, כאשר לכל אחד ישנן תכונות ומעלות משלו, ויחד הם מרכיבים גוף שלם שבו כל יהודי משפיע ומקבל מזולתו.
זהו המסר שמלמד אדמו"ר הזקן לקראת ראש השנה: הכלי להמליך את הקב"ה ("בישורון מלך") ולזכות לשנה טובה ומתוקה, תלוי אם מתקיים "יחד שבטי ישראל" – אחדות המורכבת משני הצדדים: ההבנה שכולנו "כאחד" – מהות אחת מעצם היותנו יהודים, וההבנה שלכל אחד ישנן מעלות שעליו להשפיע לאחרים ולקבל מהם, בבחינת "לאחדים".
ההתבטלות האמורה של הפרט ביחס לכלל היא חלק בלתי נפרד מעבודת החג. פעם נשאל חסיד אחד שכיהן כרב בעירו, בעת ששהה בראש השנה בחצר אדמו"רי חב"ד בלובביץ' ונדחק בין המון החסידים שרצו לראות את הרבי ולשמוע את דבריו – למה הוא טורח לנסוע מביתו ללובביץ'? והוא השיב: "ראש השנה הוא זמן הכתרת המלך. כשאתה נמצא בחצר הרבי ונדחק בין ההמונים, אתה שוכח את תפקידך ומעמדך במשך השנה ומבטל לגמרי את מציאותך. כולם הופכים ליציקה אחת, ומהביטול המוחלט הזה נעשים כלים לקבלת שפע ברכה לכל השנה כולה".
בהקשר זה מספר הרבי הריי"צ על אביו, הרבי הרש"ב, שאמר שאלפי-אלפים מלאכים עומדים בשמיים ומחכים בכיליון עיניים לכניסת יום ראש השנה – רק כדי לראות כיצד יהודי מאחל לחברו בלבביות "לשנה טובה תיכתב ותיחתם", כי המלאכים יודעים כמה הקב"ה מייקר את הברכות החמות שיהודי מאחל לחברו מעומק לבו.
מובן, אם כן, שכאשר אנחנו מבקשים ומעוררים רחמים לשנה טובה ומבורכת, חובה עלינו לזכור את המשמעות של "אתם ניצבים היום כולכם". עלינו להתחזק בעצמנו באהבת ישראל אמיתית, ולתרגם זאת למעשה – לאחל איש לרעהו ברכה בחמימות ובמאור פנים.
לחיים, לחיים ולברכה! לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו, שנת גאולה וישועה.
