בס"ד

שבת, 8 פברואר, 2025
הכי עדכני
זוכר את הכתובת

זוכר את הכתובת

בז' חשוון אנחנו מתחילים להוסיף לתפילה בברכת השנים: "ותן טל ומטר", כל אחד לפי הנוסח שלו. למעשה, רובנו לא חקלאים ולא כל כך אכפת לנו מהגשם. אומרים לנו להתפלל אז מתפללים. אבל בסופו של דבר, מי הגשמים זה חלק מחיי העולם כולו, אם חלילה תהיה בצורת במדינות שמספקות לנו מזון אז תהיה לנו בעיה, בעיה שתקפה לכל העולם.
אנחנו מזכירים את הגשמים בסוף סוכות ומתפללים עליהם בתחילת חשוון על פי עונת הגשמים בארץ ישראל, פחות או יותר. בפועל, עם ישראל נמצא בכל מיני מקומות. בחוץ לארץ מתחילים לבקש על הגשמים בתאריך מאוחר משלנו, שישים יום אחר התקופה שזה יוצא ב-5 לדצמבר. את הקביעה הזו קבעו בבבל לפי עונת הגשמים שלהם.
מה קורה למשל באירופה? שם עונת הגשמים היא אחרת לגמרי, הגשם הרבה פעמים בקיץ. בארצות אירופה – בחורף יורד שלג, אין גשם. וכך גם בחלקים מסוימים בארה"ב. שלא לדבר על יהודים שגלו לכל מיני מקומות בחצי הכדור הדרומי. בדרום אפריקה, אוסטרליה ודרום אמריקה יש קיץ וחורף, החודשים נקראים באותו שם אבל הקיץ שלנו זה החורף שלהם ולהיפך. מה עושים יהודים שם? מה יעשו אם בדצמבר השמש זורחת וחם וביולי יש עננים וגשם? האם הם צריכים להתפלל על גשם בשעה שוודאי לא ירד שם גשם. לבקש "טל ומטר לברכה" בזמן שהמדינה שלהם כלל לא זקוקה לגשם – יוצא שזו תפילה לריק. השאלות הללו אינן חדשות. בספרי ההלכה יש דיון: מדינה שעונת הגשמים שלה היא בזמן שבישראל יש קיץ, האם היהודים שם יכולים להתפלל על הגשמים ב"שמע קולנו"; יאמרו ב"ברכת השנים" את הנוסח של "ותן ברכה" ו"בשמע קולנו" יתפללו על הגשם של אותה המדינה?
השאלות הללו על הגשמים חורגות מתחומי ההלכה, אלו שאלות שנוגעות בתפיסת עולם בכלל. האם יהודי שיושב בצרפת, גרמניה או רוסיה הוא מתפלל על השנים באירופה או על השנים של ארץ ישראל? הוא מתפלל על הגשם אצלו או על הגשם בארץ ישראל?
ההלכה אומרת שכל היהודים בכל העולם מתפללים על השנים שבארץ ישראל. אין זו רק הארץ שה' אומר עליה: "והיו עיני וליבי שם כל הימים" – זו ארץ החיים שלנו; בין שיש פה רוב ישראל ובין מיעוט ישראל. זה לא רק המקום שממנו באנו אלא זו ארץ המכורה שלנו. זו הארץ שלנו ואילו במקומות אחרים אנחנו רק אורחים, לעיתים למשך אלף או חמש מאות שנה, אבל אורחים.
יש מקומות שאנחנו אורחים כבר הרבה זמן, ברומא ובצפון אפריקה היו קהילות עתיקות מאוד שהיו שם עוד בזמן בית המקדש. אדם יכול להיות במלון במשך חודש או שנה ועדיין אין זה הבית שלו, ביתו נמצא במקום אחר. כשאנו מתפללים על הגשם ועל השנים בעצם אנו מתפללים על ארץ ישראל. יכול להיות שצריך להתפלל תפילה פרטית על הגויים והיהודים שנמצאים במקומות אחרים שירד להם גשם ושלג בזמנו, אולם בפועל, בתפילות הקבועות אנחנו פחות דואגים להם.
ישנה שאלה הלכתית עקרונית אחרת שקשורה באותו עניין. בעת שישראל ישבו על אדמתם, היה בית דין שהיה קובע את הימים והחודשים ושאר ימות השנה. מאוחר יותר, בזמן שהלל השני היה הנשיא קבעו חכמים את הלוח שאנחנו משתמשים בו עד היום. ישבו חכמים ועשו חישובים וקבעו לוח, השאלה היא, מה נותן את התוקף ההלכתי ללוח הזה? זו לא שאלה טכנית איך לארגן שנה אלא השאלה היא מתי חל ראש השנה. מתי חלים ימים כיום הכיפורים ופסח שהעובר עליהם חייב כרת. השאלה, אם בית הדין יכול לקבוע את כל החודשים לעולם.
הרמב"ם ענה על כך שכל זמן שיש קהילה יהודית בארץ ישראל היא נותנת את התוקף לחודשים שנקבעו בלוח. אם יהיו עשרה יהודים בארץ ישראל עדיין ייחשב שיש קהל ישראל ששומר את קדושת המועדים. והוסיף הרמב"ם אמירה מיסטית: משום כך מובטח לנו שתמיד יהיו מניין יהודים בארץ ישראל.
המשמעות של תשובת הרמב"ם עצומה. גם אם היו בארץ מעט מאוד יהודים, כמו בזמן הרמב"ם, וגם אם אנחנו פזורים בכל העולם, ארץ ישראל נשארת המקום שלנו. אנחנו חיים בארץ ישראל, גם כשנשאר רק מניין יהודים בארץ ישראל, ואילו בכל מקום אחר אנחנו אורחים. כלומר, מה הכתובת שלנו? ארץ ישראל.
מישהו הראה לי פעם רשימה של האצולה של מדינת פיימונטה באיטליה, רשימה שנדפסה לפני יותר ממאה שנה. רשומים לפי סדר הא־ב כל האצילים, הדרגות שלהם ופרטים שונים עליהם. על כל אחד כתוב שם מקומו ומקור משפחתו: בולוניה, פריז וכדומה. ידעתי שהיו גם אנשי אצולה יהודים אז חיפשתי שם, הדבר המעניין הוא שלא היה כתוב שהם יהודים, על יהודים היה כתוב: מפלסטינה. אני חושב שאף אחד מהיהודים הללו לא היה מעולם בארץ, אולם הגויים הבינו איפה הבית של משפחה יהודית בצפון איטליה או בכל מקום אחר. היהודים גרים בפלסטינה, זו הכתובת שלהם.
יהודים שחיים בחוץ לארץ, בכל מקום שהם נמצאים, מתפללים לכיוון ארץ ישראל. ובארץ ישראל לא משנה איפה אנחנו נמצאים, תמיד פונים לירושלים ובירושלים לעבר המקדש. זו לא תקנה, זה מה שכתוב בתנ"ך בתפילת שלמה: "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם". בין אם המקדש חרב או בנוי – "זה בית אלוקים וזה שער השמיים". בנינו בניין מפואר מתחת לשער השמים, הבניין נחרב בעוונותינו וחזרנו ובנינו אותו, ושוב חזר ונחרב בעוונותינו – אין זה משנה, השער לא יזוז.
מעבר לכיוון התפילה, כל התפילות שאנחנו מתפללים – אנחנו מתפללים על הארץ שלנו. אם אני נמצא במלון, אני מתפלל על הגשם בבית שלי, זה מה שמעניין אותי, כי אני צריך לדאוג שירד גשם ושלג בבית שלי. החגים והזמנים שלנו תלויים בארץ ישראל, התפילות והברכות שלנו – לא רק על הגשמים – הן תמיד על ארץ ישראל. זהו רעיון עמוק מאוד, שאומר בעצם, איפה נמצא הבית שלנו. בין שאנחנו חיים בו ובין שלא, בין שאנחנו אוהבים אותו ובין שזורקים עליו אבנים – זה לא משנה, זהו בית חיינו עוד מזמנו של אברהם אבינו, וזה הבית שלנו עד עולם.
יהודי שחי באוסטרליה או בכל מקום בעולם, יודע שכאן הגשמים החשובים. במשך הדורות, היו כל מיני בתי מלון – יהודים ישבו במקומות שונים, מקומות שהיה להם טוב או רע, אולם אין זה משנה, אנחנו יודעים איפה נמצא הבית ואיפה נמצא המלון. תפילותינו הן כאן, מקומנו הוא כאן.
הייתי פעם במוסקבה, במסיבה בנוסח גרוזיני. הייתי שם אורח של מישהו. בסעודה, היה ערב רב של אנשים, גויים ויהודים. שתו ואכלו, ועל כל אחד המסובים אמרו כמה משפטים של שבח: "הגברת היפהפייה האצילה" ושתו לחיים, "האיש המלומד החשוב" ושתו לחיים. היה שם מישהו מעין ממונה על הטקס שתפקידו להגיד את דברי השבח. את ה"לחיים" הם לא עשו על כוסות של יין אלא על וודקה, כך שאחרי איזה זמן כולם היו קצת בגילופין.
היו שם רוסים, גרוזינים ואחרים והיו שם שני יהודים מגרוזיה. ואז נעמד אחד היהודים מגרוזיה וסיפר סתם כך, סיפור יפה: "הגעתי לארץ והייתה לי כל הזמן תחושה של התעלות, לא הבנתי למה. אחר כך התחלתי להבין: בכל הארץ, על כל הקירות ולוחות המודעות – יש רק אותיות של הסידור". זה היה נוגע ללב. היהודי הזה לא היה איש מלומד, אולי למד באיזה חיידר שנה או שנתיים, טוב שהוא לא יודע לקרוא את תוכן הדברים כי זה לא היה עושה לו רושם של סידור… הוא דיבר על איזה רושם זה עשה לו – הרגשה שאדם הולך ברחוב והוא כל הזמן מוקף אותיות של קדושה.
ואחר כך היהודי השני אמר: "כיהודי, בסך הכל, הארץ הזו, גרוזיה, התנהגה איתנו בטוב. לא בשלמות לגמרי אבל בכללות כן. הגרוזינים, יחסית לגויים נוצריים התנהגו יפה, הם היו ידידותיים ליהודים". ואז הוא נעמד ואמר: "למה אנחנו עוזבים את מדינת גרוזיה ועולים לארץ? למה הדבר דומה: הייתה פעם אישה מסכנה והיה לה תינוק, אבל לא היה לה כסף ואוכל בשבילו. מה עשתה? שמה את התינוק באיזה פתח של בית. בעלי הבית לקחו את התינוק, השקו האכילו וגידלו את התינוק, והוא גדל והיה לאיש. יום אחד האם הביולוגית דופקת בדלת ואומרת לו: אני אימא שלך. הוא לא ילך איתה? למה אנחנו חוזרים אל ארץ ישראל? אנחנו חוזרים לאמא שלנו. גרוזיה הייתה בסדר גמור, תודה רבה על האירוח, אבל אנחנו חוזרים לאמא. זו אמא שלנו".
היהודי הזה שהיה שיכור מאוד, לא אמר את זה בתור דרשה, כי לא היה לו למי לדבר – חלקם ישנו, וחלקם היו סרוחים על הארץ. הוא ביטא בדיוק את העניין של איפה הארץ שלנו, איפה האמא שלנו. זאת לא רק הארץ שמשם באנו, זו אמירה הרבה יותר חזקה, זו ארץ ששייכת לנו ואנחנו שייכים לה.
כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתפלל לארץ. וכשאנו אומרים בברכת המזון: "על הארץ ועל המזון", אנחנו מתכוונים לארץ. 'הארץ' – לא אוסטרליה ולא אמריקה. הארץ הזאת. זה מעבר לעניין מה האזרחות של פלוני, איפה אלמוני חי ואף יתכן שיבוא יהודי לארץ ויהיה לו מאוד לא נוח פה. בכל מקום בעולם, העולם היהודי יודע שהוא שייך לכאן, לא תמיד הוא מודע לזה, אבל הוא יודע לאן הוא שייך ושזה המקום שלו.


בשיתוף עם תלמידי ישיבת תקוע

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן