בס"ד

ישמעאל עדיף

ישמעאל עדיף

אדם חוזר הביתה עייף, ובדיוק אז אשתו מבקשת ממנו משהו. צד אחד אומר לו 'כל היום עבדתי, אני רוצה לנוח', אבל קול אחר אומר 'אז מה, גם היא עבדה כל היום', וקול שלישי טוען כי אם ימלא את מבוקשה, מחר היא תדרוש ממנו יותר. אחר כך מגיעים הילדים, איך צריך לחנך אותם? ילד נכנס הביתה וזורק את התיק בפינה, צריך להעיר לו או לא? הלא גם הילד מסכן, גם הוא עבד קשה כל היום… ואם לא יעירו לו הוא עלול לפתח עצלות. מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני? אוי, כמה זה קשה.
הבעל שם טוב אמר שלעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יעניש את היצר הרע. היצר הרע ישאל 'למה זה מגיע לי? אני רק ביצעתי את תפקידי'. אך הקדוש ברוך הוא יענה לו, 'נכון שהטלתי עליך לפתות את האדם, אך מעולם לא אמרתי לך לשקר ולגרום לו לחשוב שעבירה היא מצווה'. וזה מה שהיצר הרע עושה לנו, הוא גורם לאדם לחשוב שאם יצעק עכשיו על הילד זו מצוות חינוך, אך באמת זו עבירה.
באו פעם לבקש מהצדיק ה'בני יששכר' שיחתום על חרם נגד מישהו, אבל הוא בשום פנים לא הסכים. אמרו לו, הנה אחרים גדולים ממך חתמו, אז מה הבעיה שלך? והוא ענה תשובה חזקה מאוד: "כשהקדוש ברוך הוא ביקש מאברהם אבינו לעקוד את יצחק בנו, הוא בא אליו בעצמו: 'והאלוקים נסה את אברהם ויאמר אליו… קח נא את בנך…'. אך בסוף, כשנאמר 'אל תשלח ידך אל הנער', אמר את זה מלאך. למה בהתחלה זה היה הקדוש ברוך הוא ובסוף מלאך? כי בשביל להשאיר אדם בחיים מספיק מלאך, אבל בשביל לשחוט מישהו – אפילו מלאך לא מספיק, צריך את הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו”. כשאתה אומר מילה לא במקום בקשר לאדם אחר, דע לך שזה עלול לגמור אותו.
ראיתי את זה פעם במוחש. הייתה לי קרובת משפחה שהיא ואחיה היו שרידי שואה, שני היחידים שניצלו מכל המשפחה שלהם. לא היו לה ילדים, ואבא שלי היה הולך לבקר אותה בכל חג. פעם אחת אבא שלי הגיע אליה בשבת חול המועד פסח. היא הגישה לו צ'ולנט ובו 'קישקע' מיוחד כשר לפסח. היא הייתה מומחית לבישולים, וקישקע כשר לפסח נחשב למומחיות גדולה. אחרי הסעודה, כשיצאנו, אמי אמרה לאבי: "איך אכלת את הקישקע? לא ראית שהיו בו חוטים?". באותם ימים, חוטי התפירה היו נמשחים בעמילן, ויכול להיות שהעמילן שהיה בחוטים לא כשר לפסח, ואבא שלי אכל חמץ! אבי ענה: "האמת שראיתי. אבל עשיתי חשבון – חוטי תפירה שאולי יש בהם עמילן שאולי לא כשר לפסח זה הידור שלא בטוח שצריך לחשוש לו, החומרה הזאת לא נחשבת לעומת מילה קשה שאגיד לדודה. מוטב להחמיר לא להלבין פני אדם מאשר לא לאכול עמילן מחוטים…".
אתם יודעים מה עיקר הבעיה? שרוב האנשים מחמירים במצוות שבין אדם למקום ומוכנים להקל במצוות שבין אדם לחברו. ולמה זה? הנה תשובה כל כך אמיתית עד שקשה לשמוע אותה: כשאדם מחמיר בין אדם לחברו, דואג לכל אחד, נזהר לכבד את כולם, לא נוסף לו מכך אגו, הוא נהיה 'ביטול במציאות'. אבל אם אדם מחמיר בעיקר בין אדם למקום, הוא יוצא דווקא עם אגו גדול יותר: "אוהו, אני כזה מחמיר…".
לתופעה הזו יש הסבר נוסף – דקדוק וחומרה נובעים מגבורה ודין, ואילו מצוות בין אדם לחברו מבוססות על חסד. להחמיר בענייני חסד זה תרתי דסתרי. דקדוקים שייכים לעניינים של גבורה, ולכן 'לא מתחבר' לנו לדקדק בחסד, זו לא אותה תנועה בנפ