שתי פרשות בספר בראשית נקראות בשמות של חיים, פרשת חיי שרה המספרת על הסתלקותה של שרה אמנו, ופרשת השבוע שלנו, ויחי, המדברת על הסתלקות יעקב אבינו. זה כמובן מוזר מאוד.
משנה ידועה עוסקת בנושא החיים והמוות. כתוב במסכת אבות בשמו של עקביא בן מהללאל: "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון". ואז מופיע פירוט: "מאין באת? מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". בימים הנוראים, שהיו לא מזמן, הזכרנו "אדם כצל עובר, וכרוח נושבת וכחלום יעוף". אז זהו, אדם הוא כלומניק, בא מכלום והולך לכלום? אנחנו אפסים?

למקום שבו שוכבים המתים יש שני שמות – "בית הקברות" ו"בית החיים". אלה שני שמות הפוכים לגמרי. באוניברסיטת אוקספורד באנגליה יש מחלקה מפורסמת לאנטומיה. בכניסה לבניין קבוע שלט ובו כתוב – "זה המקום שבו המוות מלמד על החיים". זו המשמעות של בית הקברות, אתה נקבר, ונגמר. מצד שני, המוות מלמד אותנו על החיים, ולכן הוא נקרא גם בית החיים. מה נותן ערך לחיים? שהם מוגבלים, שיש להם סוף. אם האדם היה חי לנצח, לחיים לא היה ערך.
לפני כמה שנים נפטר יהודי, שכתב בצוואתו מה הוא רוצה שיכתבו על המצבה שלו. הוא ביקש שיכתבו כך: "הייתי חייל במארינס בזמן מלחמת העולם השנייה. הקפדתי כל יום על הנחת תפילין, שמרתי על אוכל כשר, וה' שמר אותי, השגיח עלי והשאיר אותי בחיים". אותו אדם נפטר ב־2009, שנים רבות אחרי המלחמה. הוא היה סוחר גדול והתעשר, הייתה לו משפחה, ומה הוא ביקש שיכתבו עליו? את מה שהוא עשה בארבע שנים של מלחמה. הוא הרגיש שזה הביטוי של החיים שלו. כאן גיליתי מי אני באמת, את העוצמה שלי, שהנחתי תפילין ושמרתי כשרות אפילו בתוך המלחמה. זה היה השיא של החיים. כשאדם כזה חושב לעצמו, אני הולך למות – מה אני משאיר בחיים? הוא מגלה את הנקודה הפנימית של החיים שלו. מישהו סיפר לי פעם ששמע הספד של אחד מראשי הערים הגדולות בארץ על מישהו שנפטר. מה הוא אמר עליו? "אני זוכר שכשהלכנו לאכול במסעדה ביחד, הוא היה יודע איך לבחור בשר". אלה החיים שלך??
שמעתם פעם על פרס נובל? אלפרד נובל המציא את הדינמיט. פעם מישהו אמר לאיזה עיתונאי שאחיו של נובל מת, אבל העיתונאי התבלבל וחשב שמדובר בנובל עצמו. מערכת העיתון שלו הזדרזה ופרסמה מאמר הספד לזכרו. היה כתוב בו שהוא המציא את הדינמיט, חומר נפץ שהשתמשו בו במלחמה הזו והזו. נובל קרא את המאמר וחשב: ריבונו של עולם, מה אני משאיר בחיים? זה עשה לו שוק, ואת כל הכסף שהרוויח בחייו הוא תרם לקרן מיוחדת, וביקש שיחלקו פרסים לאנשים שעושים את החיים בעולם טובים יותר.
הגדילה של האדם היא באיכות שלו – במחשבות שלו, ברגשות שלו, בערכים. זו גדילה אמיתית. כשאדם גדל במובן הזה, הוא מבין באמת מה הם חיים. אם היו אומרים לנו שיש לנו שנה לחיות, חצי שנה לחיות – מה היינו עושים באותו זמן שנשאר לנו? אם השאלה הזו מדליקה אותי, מאירה לי פתאום מה עלי לעשות – למה שלא אעשה את זה כבר עכשיו?

כשאלדד ומידד התנבאו במחנה, יהושע רץ למשה ואמר לו: "אדוני משה, כלאם!". אמר לו משה: "מי יתן כל עם ה' נביאים". האם באמת היה אכפת ליהושע שעוד נביא מתנבא? רש"י מסביר שהם התנבאו שמשה מת ויהושע מכניס את העם לארץ. יהושע מרוב אהבתו למשה, נרעש, אך משה לא התרגש כל־כך. כשנר מבעיר נרות, שום דבר לא נחסר בו. משה חשב לעצמו, גם אחרי המאה־עשרים שנה שלי, אני לא נעלם – אני נשאר בלב שלהם. לכן כתוב בתורה על מישהו שמת, "נאסף על עמו". הוא לא נקבר, הוא נכנס ללבבות של כולם. הוא נמצא אצלנו בחיים.
היה פעם מורה שהלך עם קבוצה של ילדים לטיול. אחד מהם היה ידוע בתור שובב גדול. הם נכנסו לפארק, והוא רואה שלאיש אחד נפל מהכיס שטר של עשרה דולרים. אחד הילדים ראה זאת, הרים בשקט והכניס לכיס. הילד השובב ניגש לעבר האיש, הוציא עשרה דולר מארנקו האישי, זרק את השטר על הרצפה והפנה את תשומת הלב שלו – "אולי זה נפל לך?".
המורה ראה את המעשה ופנה לילד, "מה עשית פה?". השובב לא רצה לענות בהתחלה, אך אחר כך הסכים ואמר: "סבא שלי מכר סיגריות, ואני עזרתי לו. פעם נכנס מישהו לחנות, קנה חפיסה, הוציא את הארנק ושילם עבורה. נפל לו מהארנק דולר, התכופפתי ולקחתי את הדולר לעצמי. סבא שלי ראה את זה, לא אמר מילה, אבל כשהאיש יצא החוצה הוא הלך אחריו, זרק דולר על הרצפה ושאל אותו אם זה דולר שלו. אני הייתי בשוק. הבנתי שסבא ראה שלקחתי את הדולר. סבא לא רצה לבייש אותי, אבל גם לא רצה שלאדם ההוא יהיה הפסד, ובלי לומר לי כלום הלך והחזיר לו את הדולר בדרך כזו. כשהוא נכנס חזרה לחנות, התביישתי מאוד, לקחתי את הדולר הזה, שמתי על הדלפק ונתתי לסבא. סבא רק אמר לי: 'ממך אני מצפה ליותר'. זה כל מה שהוא אמר. סבא שלי כבר נפטר, אבל את המילים האלה אני לוקח איתי כל החיים".
מה אני מצפה מעצמי? מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני? אם הייתי פוגש את הרבי, מה הוא היה מצפה שאעשה עם החיים שלי?

על המשנה "מאין באת ולאן אתה הולך" שואל הרבי מדוע חוזרות השאלות פעמיים. בהתחלה "מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", ולאחר מכן חוזרת כל שאלה בנפרד עם תשובה. על כך אומר הרבי, שאמנם בחלק השני מדברת המשנה על הגוף – שבא מטיפה סרוחה והולך למקום עפר וכו', אבל תחילת המשנה מדברת על הנשמה. דע לך – מ"אין" באת, מאלוקות! הנשמה היא בבחינת "אין", מכיוון שהיא נמצאת בביטול לאינסוף האלוקי. אתה חתיכת "אין", חתיכת אלוקות, היא מחייה אותך והיא השליחות שלך בחיים. ולאן אתה הולך? למקום שנקרא "אן", וזהו תחיית המתים. ולפני "מי" אתה עתיד ליתן דין וחשבון – "מי" הוא הקדוש ברוך הוא!, ככתוב: "שאו מרום עיניכם וראו – מי – ברא אלה".
אז כשאומרים שהאדם הוא כרוח נושבת וכחלום יעוף, תבין שמדובר רק על הגוף. אבל אתה האמיתי הוא הנשמה, היא המציאות האמיתית שלך. "טוב ללכת לבית האבל", לא כדי שתהיה בצער, אלא כדי שתדע מה נקראים החיים באמת. מי אתה באמת.
אז למה שתי הפרשיות שנקראות על שם החיים מדברות על מיתה? מכיוון שקל לבחון אם אדם חי – רק אחרי שהוא נפטר, חס ושלום. אם החיים שלו שינו בי משהו, נגעו בי, זה סימן שהוא חי. מתי אתה רואה ששרה הייתה חיה, שיעקב היה חי? רק אחר כך, כשהם כבר לא כאן. אז רואים מה הם השאירו אחריהם.
לחיים לחיים!