לחיים חברים! רציתי לספר לכם אגדה על שני תיירים אמריקנים שפגשו את מלכת אנגליה צועדת עם המלווה האישי בשדות שמחוץ לארמון הקיץ שלה. הם לא זיהו את הוד מלכותה, ופצחו בשיחה לבבית:

"האם אתם מתגוררים באזור?" הם שאלו.

"אכן, יש לי בית קיץ באזור", ענתה המלכה.

"וכמה זמן כבר את באה לבית זה?" שאלו התיירים.

"אה, כבר קרוב לשבעים שנה שאני באה לנפוש בו", ענתה האישה המבוגרת.

"אם כן, בוודאי הזדמן לך לפגוש את המלכה עצמה! שמענו שהיא מתגוררת באזור", הוסיפו להקשות.

"אני לא פגשתי את המלכה" ענתה המלכה, "אבל הוא" – הצביעה המלכה על המלווה האישי שלה – "פוגש את המלכה לעיתים תכופות".

התיירים התרגשו מאוד לפגוש אדם המכיר את המלכה מקרוב, ופנו אליו והתעניינו על חייה ותכונותיה, תוך שהמלכה עצמה עומדת לצידם ומחייכת. לאחר מכן, הם הוסיפו וביקשו ממנה לצלם אותם בתמונה משותפת עם האדם שזכה לפגוש את המלכה, ואז לשם הנימוס צילמו תמונה משותפת לכל הארבעה… ואחר כך נפרדו לשלום.

מה מצאתי בסיפור הזה?

בתורת החסידות מודגש פעמים רבות שעל האדם לפגוש את עצמו. כך מסופר על אדם שנכנס אל הרבי מגור, בעל 'חידושי הרי"ם', באמרו שברצונו לחזות בפני הצדיק – כפי שפירש באור החיים את הפסוק "ראה אנכי נותן לפניכם היום", שיש להביט על הצדיקים המגלים את כבוד ה' בעולם.

אמר לו הרבי: והרי נאמר "ועמך כולם צדיקים", אם כן אולי הגיע כבר הזמן שתתחיל אתה להביט על עצמך?…

בשם רבו של חידושי הרי"ם, הרבי מקוצק, מפרשים את אותו פסוק "ראה אנכי" כך: על האדם לראות ולהתבונן ב"אנכי" – לראות ולהכיר את עצמו.

פעם צפיתי בסרטון וידאו בו רואים יהודי אמיד שמגיע אל הרבי זי"ע ואומר שהגיע לחצרו כדי למצוא מעט יהדות. השיב לו הרבי: "לא היית צריך לנסוע רחוק, עליך למצוא את היהדות הטמונה בפנימיותך".

זהו הפירוש העמוק לפסוק "בקרבך קדוש" – ישנו קדוש הטמון בעומק נשמתך, ועליך לגלותו.

זה מזכיר לי את הסיפור אודות אליוט לסקי, יהודי שגדל בבית דתי בניו יורק, דיבר יידיש בילדותו, אך לאחר מכן התרחק והצטרף לתנועת ה'היפים' של שנות השישים. לאחר מכן למד באוניברסיטת בופלו בניו יורק, שם יצר קשר עם השליח הרב נתן גוראריה והציף אותו בשאלות באמונה, והשליח מצדו שלח אותו לפגוש את הרבי.

כך הוא תיאר את אותו יום קר בחודש שבט תשל"ג, כשעמד מחוץ לכתובת המפורסמת – 770 איסטרן פארקווי, והמתין שהרבי יגיע לבית המדרש.

"מיד כשהרבי יצא מהרכב", סיפר אליוט, "פניתי אליו ביידיש בבקשת סליחה על הפרעתי. הרבי הביט בעיניי ושאל: מה שמך?

"הצגתי את עצמי, סיפרתי בקצרה על גלגולי חיי, ואמרתי לרבי שיש לי שאלה. שאל, אמר הרבי. ואני, בלי להתבלבל, שאלתי: איפה אלוקים?

"הרבי הביט במבט חודר לתוך עיניי, תוך שהוא מסמן בידו בתנועה מעוגלת סביב-סביב: ה' נמצא בכל מקום ובכל דבר, אמר.

"אני יודע, המשכתי ואמרתי, אבל היכן?

"הרבי ראה שהתשובה לא הניחה את דעתי. הוא הצביע עלי, לעבר ליבי, ואמר: אלוקים נמצא בתוך לבך.

"התשובה הזו חדרה בי כחץ שנורה ישירות אל מטרתו. דמעות עלו בעיניי. עברתי לאנגלית ושאלתי עוד שאלה, ואחר כך הרבי ביקש ממני שני דברים – להתחיל ללמוד קיצור שולחן ערוך, ולהניח תפילין בכל יום. הרבי לא קיבל את התנגדותי, ואמר שדווקא מעשה זה יביא לברכות עצומות עבורי ולשמחה גדולה בחיי.

"ברוך ה'", מסיים לאסקי, "כיום אני בעל משפחה ויש לנו ארבעה ילדים שומרי מצוות".

מדוע עולה בנו לעתים טעות במחשבתנו שאיננו מסוגלים להשלים את מטרתנו בחיים ואת משימתנו? כי אנחנו כמו אותו זוג תיירים – עומדים ומשוחחים עם בית המלוכה, עם המלך או המלכה בכבודם ובעצמם, וכלל לא מודעים לנעשה בנו וסביבנו.

חבל, חברים יקרים, בואו נרשה לעצמנו להרגיש. נתיר ללב להשתפך.

אחרי שהמגיד ממזריטש הסתלק לבית עולמו, תלמידו בעל התניא הפך לתלמיד-חבר של רבי מנחם מנדל מהורודוק (ויטבסק). בליל ראש השנה הלכו התלמידים לבית הרבי לערוך קידוש וסעודת חג, אך רבי מנחם מנדל לא התחיל. הוא המתין לבואו של רבי שניאור זלמן, שטרם סיים את תפילת ליל ראש השנה. השעה התאחרה, ורבי מנחם מנדל עצמו הלך לבית הכנסת לראות מה קורה. הוא נכנס וראה את רבי שניאור זלמן עומד שקוע כולו בתפילה. אמר רבי מנחם מנדל: "הוא מתענג על ה', וה' מתענג עליו".

זו מהות החסידות – לתת לאדם להתענג על ה', להרגיש את ה'. להרגיש את נשמתו.

פגשתי פעם אישה מקליפורניה שסיפרה לי: היא לא גדלה במשפחה שומרת מצוות, אך היתה בעלת זיקה רוחנית חזקה. בשנות השישים, כאשר רבים מבני הדור הצעיר באמריקה חיפשו משמעות בחייהם, היא עשתה את דרכה למזרח הרחוק, ובילתה ארבע שנים בלמידה של תורת המזרח למיניהן. לאחר שנים של ניסיון לחוות התעלות רוחנית כלשהי, היא נקראה לשוב לארצות הברית מפני שאביה חלה, ובעת שהותה שם הציעה לה חברה להשתתף בסדר פסח ב'מכון חנה' – מכון לימודים תורני לנערות המתעניינות ביהדות – בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, והיא נענתה.

במשך שנים רבות, מדי שנה היה הרבי זי"ע נוהג – לפני שהלך לערוך את הסדר בעצמו – לבקר במקום עריכת הסדר של תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' ושל תלמידות מכון חנה.

באותה שנה נכחה אותה אישה בביקורו של הרבי. היא התרגשה מאוד והתחברה למקום, ונשארה גם לאחר הפסח למטרת לימודי יהדות.

לאחר חודשים מספר בהם החלה להתקרב יותר ויותר אל הכרת התורה ושמירת המצוות, תקפו אותה רגשות מבוכה ובושה עמוקה על השנים שבילתה במקומות עבודה זרה בניסיון למצוא את עצמה.

בצר לה, שטחה את כאבה במכתב ארוך ומפורט שכתבה לרבי. היא תיארה את מסלול חייה, את החיפוש הנואש אחר משמעות רוחנית לחיים והניסיונות השונים שהיו לה ברחבי תבל, וחתמה בבקשת הוראות מהרבי לתיקון נשמתה.

למרבה הפלא, הרבי השיב לה בתוכן זה: על כל יהודי אמרו חז"ל "יגעת ומצאת תאמין", וכיוון שהיא כבר עברה את שלב היגיעה והחיפוש הנרחב, נותר רק לקוות שבקרוב תבוא המציאה הבאה לאחר היגיעה.

אתם מבינים מה קורה פה?

הרבי לא אמר לה שעכשיו עליה להתחיל להתייגע ולמצוא את האמת של היהדות. לא, היא כבר התייגעה ועמלה די, ועכשיו היא יכולה לנצל את כל מה שהיא עברה לטובת ההתקדמות שלה בתורה ובמצוות. כל השנים שהיא כביכול היתה 'מחוץ לעניינים' אינן נמחקות, ואדרבה – הן מסייעות לתשובה ולמציאה שלה. מדהים.

זו ממש התגלמות דברי חז"ל שעל ידי תשובה מאהבה הזדונות הופכים לזכויות, כי דווקא בגללם ובזכותם אנחנו מצליחים להתעלות. הצמיחה נעשית דווקא בעקבות הירידה ובגלל כל מה שהשתבש לנו בדרך – באשמתנו ושלא באשמתנו, ועלינו להביט על הכל מתוך פרספקטיבה זו בה העבר הופך למקפצה אל העתיד.

האגדה מספרת על מושקה היהודי שחכר בית מרזח מהפריץ המקומי, אבל – כמו בסיפורים – הוא לא הצליח שנה אחר שנה לשלם את דמי השכירות השנתיים. בראותו כך הוא תכנן לעשות "ויברח" לפני שהפריץ יתפוס אותו ומי יודע מה יעשה לו.

ארז מושקה בבהילות את מטלטליו והעמיס על העגלה, ויחד עם בני משפחתו פנה לעבר היציאה מהכפר. בדרכו, שוד ושבר, הוא רואה שכרכרת הפריץ מתנהלת לה לאיטה מולו, וכעבור רגע הפריץ מציץ מחלון הכרכרה ומבחין בנעשה:

"מושקה?" פונה הפריץ בפליאה, "לאן פניך מועדות?"

"אנו הולכים לחגוג את החג מחר עם משפחת אשתי בעיר הגדולה", עונה מושקה.

"אהה", עונה הפריץ, "לא ידעתי שיש חג יהודי מחר. פסח וחג השבועות עברו, ראש השנה וסוכות עוד לא הגיעו, איזה עוד חג יש?"

"חג הפליטה!" עונה מושקה בלי למצמץ.

"טוב, שיהיה לכם חג שמח, אפגוש אותך לאחר החג לניהול החשבונות, נסיעה טובה".

מושקה בורח כל עוד נפשו בו, ומודה לה' שחייו היו לו לשלל.

למחרת צועד הפריץ בכפר והנה הוא רואה יהודי העובד בשדה.

"הכיצד תחלל את החג?" גוער הפריץ ביהודי ההמום, "מושקה אמר לי אתמול שהוא נוסע לעיר לחגוג את חג הפליטה, ומדוע אתה עובד ואינך חוגג?!…"

הבין החקלאי היהודי לכוונתו הנסתרת של מושקה והסביר לפריץ כך:

"אדוני הפריץ, חג הפליטה שונה הוא מכל שאר חגי ישראל, שכן כל אחד חוגג אותו לפי חשבונו האישי ולא לפי לוח השנה הכללי. וכך גם אני – הסביר היהודי – חוגג בפעם אחרת…".

התקבלו הדברים על ליבו של הפריץ. אכן זה נשמע הגיוני, והוא המשיך בדרכו.

סיפור נחמד, אכן. אבל אני שואל אתכם, מתי אתם חוגגים את חג הפליטה שלכם?

לחיים, לחיים ולברכה.