ירושלים היא מרכז העולם, המקום שממנו מתפשט השפע לכל העולם. ירושלים מופיעה פעמים רבות בתנ"ך – שש מאות חמישים ושש, כגימטרייה "נרות" שבפסוק "אחפש את ירושלים בנרות". אצל עמים אחרים, לעומת זאת, ירושלים לא נזכרת בכלל.
הרב לאו נסע פעם לביקור במצרים אצל הנשיא מובארק, ובין היתר נפגש גם עם המופתי של מצרים ד"ר מוחמד טנטאווי. הרב לאו הזמין אותו לבוא לבקר בירושלים, אבל המופתי אמר שכל זמן שירושלים גנובה והיא תחת שלטון יהודי הוא אינו מוכן שבדרכון שלו תהיה חותמת של מדינת ישראל. הרב לאו אמר לו: "שמעתי שיש לך דוקטורט על היהדות והקוראן ואתה בקיא מאוד בקוראן, אולי אתה יכול לומר לי כמה פעמים ירושלים מוזכרת בו?" המופתי ניסה להתחמק והעביר נושא, אבל הרב לאו לא ויתר. בסופו של דבר הוא אמר: "האם זה נכון שהתשובה הנכונה היא – אפס פעמים?" והמופתי נאלץ להודות באמת: ירושלים בכלל לא נזכרת בקוראן.
הרמב"ם שאל שאלה מעניינת: למרות שירושלים נזכרת כל כך הרבה פעמים בתנ"ך, בכל מקום בו מדובר על המקום שבו תשרה השכינה, שבו צריך להקריב קורבנות ובו תשב הסנהדרין – שמה של ירושלים לא מצוין. נאמר רק "המקום אשר יבחר ה'". למה התורה לא כותבת את המילה ירושלים? אחיו של המהר"ל, רבי חיים בן בצלאל מסביר הסבר נפלא: התורה רצתה להעביר לנו מסר שנוגע לכל יהודי בכל זמן, גם כשהוא תקוע בגלות הרחק מירושלים. ירושלים ובית המקדש מצויים בכל מקום בו לב יהודי פונה אל הקדוש ברוך הוא. אחד הפירושים למילה ירושלים הוא "יראה־שלמה", כלומר יראת שמיים מושלמת, ללא חיסרון באמונה. הנקודה הזו היא הנשמה שנמצאת אצל כל אחד מישראל, שהיא בחינת ירושלים. לכן כשהתורה אומרת "המקום אשר יבחר ה'", היא מתכוונת כמובן לירושלים עיר הקודש הממשית וגם ל"ושכנתי בתוכם" – לקדושה השוכנת בפנימיות בתוך כל אחד.
פעם כתב חייל יהודי ברוסיה מכתב לחפץ חיים ובו נאמר: אני נמצא בצבא הרוסי, ואין לי תפילין, אין מזוזה, אין אוכל כשר. אני רוצה להתקרב לה' אבל אין לי שום דבר להיאחז בו. מה אני יכול לעשות? ענה לו החפץ חיים: אם אין לך תפילין ואין לך ציצית, אתה באמת לא יכול לקיים מצוות. אבל אתה כן יכול להתקשר אל ה' כאשר אתה מתפלל – תעשה זאת לכיוון ירושלים. כך אתה מתקשר במחשבה שלך, בתשוקה שלך, אל ה'. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. ירושלים נמצאת איתך בכל מקום. בכל מקום בעולם שאתה נמצא אתה פונה ומתקשר לירושלים.
הרעיון הזה מופיע בחסידות בפירוש לשיר השירים, שם מתוארים הקשר והאהבה שבין עם ישראל וה'. בהתחלה נאמר שה' בא לעם ישראל ומבקש מאיתנו: "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי", ואילו עם ישראל אומר: מצטערים, "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה? רחצתי את רגליי, איככה אטנפם?". אך לאחר זמן, התעורר הניצוץ הפנימי שבנו והחלטנו לפתוח לו את הדלת. אבל עד שהגענו ה' המשיך הלאה, "חמק דודי", הוא כבר לא שם.
עם ישראל הולך ומחפש אותו בשווקים וברחובות, והשומרים מרביצים לו מכל עבר. ואז הוא אומר: "השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני". מי הן בנות ירושלים? בחסידות מוסבר שירושלים היא מקור הנשמה, מקור הקדושה, ו"בנות ירושלים" הן הנשמות בדרגה הגבוהה ביותר, כמו שהן לפני שירדו לעולם הזה. אנו פונים למקור הנשמה שלנו ומבקשים ומתחננים – לכי תגידי לה' שלמרות שירדתי מטה מטה, אני לא סתם אוהב אותו, אלא "חולת אהבה"! זה מזכיר את הביטוי שאומרים היום למישהו שרוצים להראות את האהבה כלפיו, "אני משוגע עליו". כך גם עם ישראל אומר לה': אני ממש משוגע עליך! למרות כל הריחוק, אני חולה מרוב אהבה!
חייל לא דתי הגיע בפעם הראשונה אל הכותל ובכה בלי סוף. חברו הביט בו ושאל: "הרי אתה כל כך רחוק מיהדות, כל כך 'אנטי'. על מה אתה בוכה?!" אמר לו החבר: "על זה בדיוק אני בוכה! על כך שאני עומד ליד הכותל אבל לא מרגיש שום דבר, לא מבין כלל מה מיוחד במקום הזה!" אם הוא לא מתרגש ולא מרגיש כלום בלב, למה הוא בכל זאת בוכה? כי כואב לו! הכאב הזה הוא הקשר הכי עמוק שיכול להיות! אוי, געוואלד כמה שאתה קשור!
אחרי מלחמת ששת הימים הייתה התעוררות עצומה בעם ישראל. הרמטכ"ל יצחק רבין הגיע לכותל וכתב: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר, אמר: "אפילו בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי יכול להאמין שנגיע לכזה הישג, 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו!'". ועזר ויצמן, שהיה ראש מחלקת מבצעים של חיל האוויר, אמר: "אין לי מה לומר, למעט: 'אצבע אלוקים היא'".
הרב משה קינן, קצין צה"ל במילואים, סיפר שהוא השתתף בקורס מפקדים יחד עם קצינים מחוץ לארץ. אחד מהם היה קצין מסינגפור בשם לי. הוא היה אדם מרשים, בעל ידע רחב שערך מחקרים על קרבות ומלחמות בכל העולם. בהזדמנות מסוימת קינן התעניין ושאל אותו: "מה גילית כשניתחת את מלחמת ששת הימים?" הקצין אמר לו, שהם לא התחילו בכלל לנתח את המלחמה הזו. קינן הסתקרן ושאל למה? הרי זו מלחמה כל כך חשובה, בטח אפשר ללמוד ממנה משהו. והקצין הסביר: "אנחנו מנתחים מלחמות כדי שנוכל ללמוד ולחקות את מה שהכוחות המנצחים עשו. אבל מלחמת ששת הימים הייתה דבר כל כך לא רציונלי, כל כך לא הגיוני, שאין לנו מה לנסות ללמוד ממנה".
הם יצאו להפסקה, שתו קפה ואכלו עוגה. קינן רצה לעורר את הסקרנות של הקצין, החזיק את העוגה בידו ובירך בקול רם "בורא מיני מזונות". להפתעתו, לי אפילו לא סובב את הראש. "אתה לא סקרן לדעת מה אמרתי?" שאל קינן. ולי אמר: "מה כל כך מסקרן? ראיתי אותך מדבר תוך כדי אכילה. מה יוצא דופן כל כך?"
קינן אמר: "כן, אבל פה אני מדבר עם אלוקים! אני מודה לו על האוכל שנתן לי. זה דיבור שונה לגמרי". אמר לו הקצין מסינגפור: "אתם מאמינים באלוקים?! זה מאוד מוזר. עד היום הסתובבתי בהרבה צבאות וראיתי נוצרים מתפללים, מוסלמים מתפללים, ראיתי שגנרלים בארצות הברית מבקשים ממנו עזרה, גם הגנרלים בצבא של מצרים כל הזמן הזכירו את ה'. אך כאן אני כבר שלושה חודשים בצה"ל ומעולם לא שמעתי את שם אלוקים עד עכשיו".
קינן השתתק, נבוך בשם צה"ל, ונבוך גם בתוך עצמו: הסינגפורי הזה רואה את הניסים במלחמת ששת הימים וכל הראש שלו מתהפך, ואני, מה איתי?? מתי יתהפך לי הראש מהניסים שקרו לי מול העיניים?
לפני מלחמת ששת הימים הרבי מלובביץ' אמר שיחה מאוד מעניינת על הפסוק "בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס". המדרש אומר על כך, שאף על פי שה' בונה את ירושלים, בכל זאת – נדחי ישראל יכנס. ולכאורה זה מאוד מוזר. מה הבעיה? אם ה' בונה את ירושלים הוא לא יכול גם לכנס את נדחי ישראל? ודבר נוסף לא מובן: כתוב במדרש ובזוהר הקדוש שהקדוש ברוך הוא נשבע "לא אבוא לירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". למה? מה הבעיה?
הרבי הסביר זאת דרך הלכה בדיני שכנים: אם שני אנשים חיים בבית אחד מעל השני, וח"ו אירע אסון ושני הבתים נפלו, כל אחד צריך לבנות את הבית שלו. אם מי שגר בקומה הראשונה לא מוכן לבנות מחדש את ביתו, הדייר שגר בקומה השנייה גם לא יכול לבנות את ביתו. מה עושים? הדין הוא שמי שגר בקומה השנייה יבנה את הקומה הראשונה ויגור שם, עד שהדייר של הקומה הראשונה ישלם לו את כל ההוצאות, ואז הוא יבנה מעליו את הקומה השנייה.
באותו אופן, במשך שנים רבות היו לנו ירושלים של מטה ומעליה ירושלים של מעלה הרוחנית, שממנה נמשכו כל ההשפעות הרוחניות. אבל כשנחרב הבית, ירושלים של מטה נחרבה, וכיוון שכך נחרבה גם ירושלים של מעלה, הסתלקה השכינה ויצאה לגלות. והנה כעת, אמר הרבי תוך כדי בכי, הוא מחכה שנבנה את המקדש של מטה. וכפי ההלכה שהדייר בקומה הראשונה צריך לבנות את ביתו קודם!
עד שעם ישראל לא יבנה את ירושלים של מטה, ה' "לא יוכל" לבוא לירושלים של מעלה. ה' אומר לנו: כשתהיה התעוררות מהצד שלכם מלמטה, גם אני אבנה את החלק שלי. ככה זה צריך להיות, אבל המדרש אומר דבר שונה: השם בונה את ירושלים – בלשון הווה, אף על פי שנדחי ישראל יכנס – בלשון עתיד. נכון שלפי ההלכה צריך שבני ישראל יבנו קודם את ירושלים של מטה, אבל כשה' רואה שאנחנו לא עושים תשובה, הוא אומר שיבנה את בית המקדש ויכנס נדחי ישראל עוד לפני שזה יבוא מהצד שלנו.
תוך כדי אמירת המאמר, הרבי בכה הרבה מאוד. זה היה תקופה קצרה לפני מלחמת ששת הימים. ה' אכן עשה לנו נס באתערותא דלעילא מדהימה. ומה נותר לנו לעשות? אם אנחנו רוצים את ביאת המשיח לירושלים, עלינו לחבר את ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה, "כעיר שחוברה לה יחדיו". ירושלים ענקית ומשגשגת, אבל עדיין אנחנו מתפללים לבנייתה ומברכים "ובנה ירושלים" בברכת המזון, כי כל העניין של ירושלים זה הקשר של ה'מטה' עם ה'מעלה'. העבודה שלנו היא שכל אחד יגלה בתוכו את ירושלים הפנימית, את היראה השלמה שבו. כל אחד צריך לצעוק ל"בנות ירושלים", לשורש הנשמה שלו – גם אם נראה שאני מתרחק, בעצם אני רוצה רק את הקדוש ברוך הוא! גם אם אנחנו באים אל הכותל ולא מתרגשים ולא בוכים, זה כואב לנו! וזה הקשר הכי עמוק!
