&חסד

מה יש לך בבית?

בשעת השכבה מאתגרת אחת, כשאני אחרי יום ארוך עם ילדיי האהובים, הרגשתי את הנשימה נגמרת, את עצמי מגיעה לקצה, והבנתי ששכחתי לדאוג למישהו. והמישהו הזה היא אני. וכשאני שוכחת לדאוג לי, בברז שהוא אני – זורמים הרבה פחות מים, ולא משנה כמה הכלים שבעולם מבורכים עבורי – אני יכולה להשפיע פחות. יש לנו אשליה שחסד פירושו לדאוג לאחר. זה נכון כמובן, שחסד הוא גלישה של טוב הלאה. אבל הוא אף פעם לא מתחיל ממה שאין, אלא ממה שיש. ואם אנחנו חשים שחסר לנו אורך נשימה של נתינה החוצה, כדאי רגע להביט פנימה ולשאול כמה מלאים אנחנו בטוב.

מה יש לך בבית? שואל אלישע הנביא את האישה, לאחר שהיא מצירה לו שרוצים לקחת את ילדיה לעבדים. בבית אין כלום, רק מעט שמן. והשמן הזה, מלמד אותה ואותנו אלישע הנביא, יהיה הצינור דרכו יגיע לך השפע.

אנחנו מתחילים את השבועות של ספירת העומר, שבתוכם העבודה המיוחדת של הספירות. בכל שבוע מאיר עלינו אור אחר, שדרכו אנחנו יכולים לגדול, להתרחב, להתמלא ולצמוח. לגדול עד לקומה הבאה שלנו שמתוכה נקבל תורה השנה. וההתחלה היא תמיד עם היש. מתחילים בחסד. כשאנחנו באים להתחיל, אנחנו רוצים להתחיל בחסד. עולם חסד יבנה. החסד הוא האהבה, הוא היש, הוא הלמה שבשבילו כל המערכת מופיעה.

כשאנחנו מתחילים תנועה נפשית של התקרבות, אנחנו רוצים להתחיל עם היש. מה יש לנו בשפע? מה יש לנו, ובנו, והוא כל כך טבעי לנו עד כדי כך שהתשובה לשאלה מה יש לך בבית? היא: כלום! כי אם… אנחנו אפילו לא סופרים את זה! איזה טוב קיים בך, כזה שהוא פשוט לך לתת? יש לנו נטייה לנסות להתחיל לעבוד על עצמנו במקומות המאתגרים. המקומות שדורשים מאיתנו למתוח שרירים, להתאמץ, לטפס על קצות האצבעות. אבל יש לנו מערכת שלימה של טוב, שהוא פשוט לנו. שקל לנו להביא אותו. שהוא לא דורש התגברות. חסד! חסד ה' שניתן לנו, והבחירה שלנו היא בלהשפיע אותו בטוב הלאה.

גם בעבודה הנפשית, וגם בעבודת ה', החסד, שהוא תנועה של אהבה, הוא מורה לנו מה לעשות. מה כן, מה יש, איך להופיע טוב. כמו שנאמר בתניא – "האהבה היא שורש כל רמ"ח מצוות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להן קיום אמיתי". מה לעשות? לאהוב. יש בליבנו אהבה גדולה לה' שמתוכה אנחנו רק מחפשים איך להופיע את הטוב הזה. ועצם העשייה שלו מעוררת אותנו בחזרה לאהבה. כמה יש לנו!

ימי ניסן, והשבוע של פסח, הם ימים של חגיגת היש. יש עם, שאמנם הוא חבול ופצוע, אבל יש בו גרעין שכולו יש. יש עם, שדילוגו עליו אהבה, כי יש בו נקודה של רצון, של הסכמה ללכת ורצון להיגאל. כמו אצל יצחק ורבקה – התלכי עם האיש הזה? אלך! יש בו מסירות לטוב, ככה כמו שהוא. (עוד יהיו שבועות שבהם נתגבר, נתמתח ונגדל, אבל עכשיו חוגגים את היש).

השבוע ננסה להרחיב את כל מה שקיים. להתבונן על כל המקומות שהם חסד ה' עלינו (אפשר לשאול את מי שסביבך!). להביט על מי שסביבנו דרך עיניים של חסד, איזה טוב יש בו. איזה חלקים פשוטים ויפים יכולים להזרים לנו מים בברז, למלא את כוחות הנפש, הרוח והנשמה, מתוך רצון לעשות ולהאיר טוב בעולם. ונגלה שכשהטוב קיים, וגדול ומאיר, הוא גולש לנו. הוא שפע של ברכה עד בלי די. חסד.

&גבורה

איך אני רוצה להתגשם

ראיתם פעם ילדים מחביאים ממתקים? הם יודעים שיש להם שפע, והם רוצים שהוא לא ייגמר. זה קצת פשטני, נכון, אבל זו דוגמה פשוטה להבין שגבורה מגיעה תמיד עם החסד ביחד. יש שפע, והוא צריך שמירה. יש אהבה שזקוקה ליראה, יש ים שזקוק לחוף.

הרבה פעמים גבורה מרגישה לנו כמו משהו קשה, חזק מדי, היינו מעדיפים רק חסד. אבל הגבורה היא המימוש של הדברים. מרגע שנולד בתוכנו רצון, יהיה אשר יהיה, אנחנו מתחילים להלביש לו צורה. מתי ואיפה, וכמה ואיך. הצורה של הדבר הוא הגבורה שלו. הוא הכלי שלתוכו הברכה תיכנס. שפע המים מתגשמים בעולם להיות גשם. גבורות גשמים. הביטוי הממשי הוא גבורה. הוא צמצום שמוליד מציאות.

כשאנחנו מסכימים להכיר בכך שיש גבול לכל דבר, אנחנו למעשה מתחילים לתת לו קיום. כמו שה' ברא את העולם, ויצר יום ולילה, מים ומים, שם לכל נברא. גבול שמת בל יעבורון. והופ – נהיה עולם. העולם מתרחש מתוך ההגבלה של כל דבר. הוא דווקא כזה ולא אחרת. וההכרה בגבול, בגבורה, עוזרת לנו ליילד ולייצר את הדברים בצורתם המדויקת.

בכל פעם שאנחנו אומרים לא לדבר אחד, אנחנו אומרים כן לדבר אחר. אומרים לא לזולת, אומרים כן לעצמנו (או לזולת אחר), אומרים לא למזון לא מיטיב – אומרים כן לגוף בריא, אומרים 'לא נעים לי' – אומרים כן לדברים שמתאימים לנו, אומרים לא להתקטננות –אומרים כן לעין טובה. גבול. מה לא נכנס אלי, ומה כן. איך אני רוצה שהדברים ייראו. איך אני רוצה להתגשם.

בשבוע של הגבורה, נרצה להתבונן ב'איך'. איך אנחנו מביאים את עצמנו לידי ביטוי. אבל יותר מזה, איך הגבול שלנו משרטט את הברכה. איך הכלי שלתוכו אנחנו יוצקים את החיים יוצר את ההופעה שלהם בעצמם. כשגבול נעשה בזמן הנכון, מתוך כבוד אליו, הוא לא צועק, ולא נלחם. הוא שקט ופשוט וברור. זה לא. זה כן.

וכמו שזה בינינו לבין עצמנו לבין הזולת, כך זה בינינו לבין ה' יתברך: "כי האדם צריך להידבק במידותיו יתברך, כמו שה' יתברך יראתו מתוך אהבה, כן האדם צריך להיות ירא כזו מחמת אהבת הבורא יתעלה… והאיך יחטא ויפריד אהבתו ממנו חלילה" (נעם אלימלך). יראת השמים שלנו נובעת גם היא מתוך האהבה. מתוך ידיעה שאנחנו לא רוצים להתרחק. אנחנו רוצים קרבת ה', ודווקא משום כך אנחנו יראים. איך לא מתוך מה כן.

המילה גבורה קיבלה בשנה וחצי האחרונות מקום של כבוד. אנחנו פוגשים אותה בשדה הקרב, בגבורת הרוח, באיתנות של משפחות, באצילות של שכול, בהתגברות הפצועים ובנחישות המילואים. הגבורה מגלה את כל השפע שקיים גם כשמאוד לא נוח. יש בה גילוי של העצם, דווקא כשהתנאים בחוץ מאתגרים.

ובכל זאת, ביומיום היא דורשת מיתוג מחדש. היא לא רק מה לא. היא מה לעשות כדי שהחיים יהיו כפי הגודל הראוי להם. איך להצליח לבחור כשלפעמים זה לא נוח, ולפעמים זה לאמץ שרירים. גבורת הקרב לא נולדת בנו, היא מתגלה מתוך בחירה בחיים של גודל, דווקא בקטנות. לפעמים זה לומר לא – כדי שכל הכן יוכל לחול עלינו ובנו, לברוא עולם.