מעשה מתם
מידת ההוד, פנימיותה – תמימות, לפיכך נספר עתה מעשה מתם ודרכו בחיים.
(המילים המודגשות הן המילים המקוריות מ'מעשה מחכם ותם' של רבי נחמן מברסלב בסיפורי מעשיות, ושאר המילים הן הוספות שלנו).
התם למד מלאכת סנדלרות, ומחמת שהיה תם למד הרבה עד שקבל, ולא היה בקי באומנות בשלמות. אך היות והיה תם לא חתר אחר השלמות והמושלמות המדומה, אלא תמיד השתדל להתהלך בעולם הזה, במנעלים שעשה או שנעשו לו, בתמימות עם ה' יתברך, ובדרכים שהקב"ה גלגל שיתהלך בהם. היה מנסה להשלים את מלאכתו כפי היכולת שה' סיפק בידו, ולא היה מתפעל מהעבודה הקשה כלל, והיה שמח בה מאד.
ונשא אישה והיה מתפרנס מן המלאכה, ומחמת שהיה תם ולא היה בקי במלאכה כל־כך, הייתה פרנסתו בדוחק גדול ובצמצום. אך הוא היה שמח בחלקו, ואף מכיר את מקומו, וראה טוב עם האשה אשר ה' נתן עמדו. והיה מודה על שה' זיכהו להינשא (ואף עוד בימי רווקותו היה מודה על ההמתנה). וכן בעניין כלכלתו, היה מודה על כל מידה ומידה בפרנסתו שהיה מקבל מאת ה' יתברך, כל יום ויום מנת חלקו.
ומנהגו היה, שהיה תמיד בשמחה גדולה מאוד, והיה רק מלא שמחה תמיד. והיו לו כל המאכלים וכל המשקאות וכל המלבושים. ועתה נבאר מאין היה לו כל השפע הזה.
והיה אומר לאשתו: אשתי, תן לי לאכול!
והייתה נותנת לו חתיכת לחם, ואכל.
אחר־כך היה אומר: תן לי הרוטב עם קטנית!
והייתה חותכת לו עוד חתיכת לחם, ואוכל.
והיה משבח ואומר: כמה יפה וטוב מאוד הרוטב הזה!
וכן היה מצווה ליתן לו בשר, ושאר מאכלים טובים כיוצא בזה, ובמקום כל מאכל ומאכל הייתה נותנת לו חתיכת לחם. והוא היה מתענג מאוד מזה, ושיבח מאוד את המאכל, כמה הוא מתוקן וטוב, כאלו היה אוכל אותו ממש. ובאמת היה מרגיש באכילת הלחם טעם כל מאכל ומאכל שהיה רוצה, מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה.
ולא רק שהיה מרגיש באכילת הלחם טעם של כל מאכל שהיה רוצה, אלא שהיה גם מרגיש בכל טעם שהיה טועם עונג ושמחה עד בלי די. דהיינו שהן ולאו היו שווים אצלו, והיה בהשתוות תמיד לפני ה' יתברך. ואם היה מרגיש בעבודתו את ה' טעם מתוק היה שמח מאד, וגם אם היה מרגיש טעם חמוץ או חריף (שהיה מתוקן עבורו להשיב נפשו) ואפילו מר, היה שמח בשמחתו של ה' שאוהב את כל המטעמים, ויש לו נחת רוח מכל מיני עבודות בני האדם.
וגם מלבושים היו להם בשותפות, לו ולאשתו פעלץ [מעיל] אחד.
היה אומר: אשתי, תן לי הפעלץ! כשהיה צריך ללבוש פעלץ, כגון לילך לשוק. והייתה נותנת לו. כשהיה צריך ללבוש טוליפ [מעיל עליון] לילך בין אנשים, היה אומר: אשתי, תן לי הטוליפ! והייתה נותנת לו הפעלץ. והיה מתענג ממנו, והיה משבח: כמה יפה הטוליפ הזה!
כשהיה צריך קפוטה, לילך לבית־הכנסת, היה מצווה ואומר: אשתי, תן לי הקאפטין! והייתה נותנת לו הפעלץ, והיה משבח ואומר: כמה יפה ונאה הקאפטין הזה! וכן כשהיה צריך ללבוש יופא [מין קפוטה], הייתה נותנת לו גם־כן הפעלץ, והיה משבח ומתענג גם־כן: כמה יפה ונאה היופא הזאת. והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד.
דהיינו שהיה שמח בחלקו ונותן שבח ומודה תמיד, כלפי מעלה וכלפי מטה. משבח ומהלל לה' וגם לאשתו, על כל הטובות שעשתה אתו והיטיבה עמו, ואף למלבושו שהיה מכסהו ומעלה חן לפניו בכל עת היה מכיר בטובתו ויופיו והודו.
וגם כשהיה מהלך בשוק בין האנשים, או היה בבית הכנסת, היה בהשתוות תמיד. ואם היו בני האדם לועגים לו ומבזים אותו, או שהיו משבחים אותו בני האדם, היו שניהם שווים בעיניו, והיה בשוויון נפש בכל מצב. ואם היה אי מי מקנטרו בדברים, היה מתחזק שזה איננו הוא אלא הברוך הוא בכבודו ובעצמו, שהתעטף לפניו ובא לו בדמות אותו אדם שציערו. ואף היה משבח את ה' תמיד ומודה לו על כל מידה ומידה שמודד לו כנ"ל. ובין אם מידותיו באותה עת היו בהרחבה או היו במידה צרה, היה מודה לו והיה בשמחה גדולה תמיד.
כשהיה גומר המנעל – ומן הסתם היה לו שלש קצוות, כי לא ידע האומנות בשלמות – היה לוקח המנעל בידו והיה משבח אותו, והיה מתענג מאוד ממנו והיה אומר: אשתי כמה יפה ונפלא המנעל הזה! כמה מתוק המנעל הזה! כמה מנעל של דבש וסוכר המנעל הזה! והייתה שואלת אותו: אם־כן מפני מה שאר רצענים נוטלים שלשה זהובים בעד זוג מנעלים, ואתה לוקח רק זהוב וחצי?
השיב לה: מה לי בזה? זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי!
ועוד: למה לנו לדבר מאחרים?
וכך היה מהלך בתמימות תמיד, ומתרכז בעבודתו, ולא מביט הנה והנה על בעלי עבודה אחרים סביבו, ועל שליחותם ומשלח־ידם. והיה מודה לה' תמיד על חלקו, ועל תיקונים שבאו לידו, ועל עבודתו (ואף בהתמודדויותיו היה מודה על כל מידה ומידה). והיה מכיר בטובה, ושמח במה שה' זימן לו לעשות ולתקן באותו היום. ולא היה משווה בין עצמו לאחרים, אלא עושה מעשיו בתמימות ובערנסקייט כפי יכולתו.
ואם כל השנה כך, בל"ג בעומר, ספירת "הוד שבהוד" על אחת כמה וכמה. והיה שמח ומודה, בין אם הגיע לציון ובין אם לאו. בין עמד בהרחבה וברחבה, ובין אם היה דחוק בין האנשים, ואפילו כשדרכו עליו וצעקו עליו. וכל חמש השעות בהר הקדוש היה שמח מאד מאד ומודה על הזכות להיות אצל הצדיק, וגם להיות בארץ ישראל ואף דחוק ונספג בקדושת מקוה ישראל.
והיה שמח ומודה כשהרגיש התעלות עד כדי ריקוד, וגם כשהיה לבו סגור ומר היה עליו נפשו ולא יכל להתפלל, בין כך ובין כך היה מודה על מה שיש ומה שאין, והיו כל עתותיו שווים, ולא היה מתעסק מאחרים וממדרגותיהם כלל, ורק היה כבן המתענג ומיתמם עם יוצרו.
ואף אם לא היה זוכה להגיע לצדיק, אלא הצדיק היה מגיע אליו, דהיינו בחניון שבדרך, או אפילו בחצר ביתו, מחמת שאחרים קיבלו כרטיסים והוא לא וכן הלאה, היה רק טוב לב תמיד, כרבי שמעון שהיה רבי שמח ומודה לה' ומכיר בטובה, והיה תם כל הימים.
[מקורות השראה לעיון ולהעמקה: רבי נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות, מעשה בחכם ותם; כתר שם טוב ח"א, רכ־א; תניא פרק כ"ז; הרב יצחק גינזבורג, עידון המידות, הוד: הכרת הטוב]
