ראש השנה ויום הכיפורים מתחוללים בעיקר בבית הכנסת (אם נתעלם לרגע מתקיעות השופר בפארקים), אבל סוכות כבר כובש את המרחב כולו, ומושל בכל החושים: הלמות הפטישים, ניחוחות הסכך, המולת דוכני ארבעת המינים והקישוטים הססגוניים…
סכ"ך, אמרו הרומזים, מספרו מאה, ולא בכדי. כולו אינו אלא צורה חדשה, כעין עיבוי של מאה קולות השופר, שבראש השנה בקעו את השמים והתנפצו שם לאלפי רסיסים של אור; ועתה ירדו ונספגו בסכך שמעל לראשינו, המטפטף אלינו, היושבים תחתיו, טל אורות…
כל חגי תשרי הם רצף אחד, אירוע אחד שלם. כמוהם כחתונה, שראשיתה במעמד החופה, והמשכה בשירי זמרה ובמעגלי ריקודים. החלק הראשון הוא החלק שבו קורים הדברים, וזהו רגע רציני של מאמץ רוחני, של תפילה והתכווננות. רק אחרי שבירת הכוס מחליפה השמחה את כובד הראש, ואז אנו חוגגים את אותה התרחשות עצמה, כשהתרגשות הלב מקבלת ביטוי חדש של שמחה מתפרצת.
בסוכות אנו שמחים בכל מה שפעלנו בימי ראשית השנה. שמחים בהתחדשות הקשר ובהתעצמות הקשר שבין אדם לא־לוהיו; גאים בניצחון על המקטרג – ישראל אינון ניצוחיא; נרגשים מהטהרה מכל חטא ומהייחוד השלם בשעת נעילה. תפילותינו, סליחותינו ותקיעותינו פעלו פעולות כבירות למעלה, וכל השפע הזה נוטף עלינו בחג הסוכות, חג שכולו שפעת אור עליון וברכות שמים מעל. סוכות הוא חג האסיף – החג שבו אנו ממלאים את מצברינו הרוחניים לכל השנה כולה. זה החג שממנו אנו שואבים בדליים וחביות אוצרות לימי החולין העתידים לבוא – ומי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו!
מצוות מקבילות
צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, אמרה תורה. אבל לא הארעיות היא לב העניין, אלא המעבר מישיבה בצל גג אבנים לישיבה בצל השכינה. חסד נעורים זוכר לנו הקב"ה, בלכתנו אחריו במדבר, תחת השמש הקופחת, ומעל ראשינו רק סוכת הגנתו ושמירתו של ה'. בזה דומה חג הסוכות לחג הפסח, שגם בו אנו מציינים את אמונתם של ישראל, שהיו נכונים ללכת בארץ לא זרועה וגם צידה לא עשו להם. ואמנם בספר הזוהר מקבילות המצוות: המצה – מיכלא דמהימנותא (מאכל האמונה), והסוכה – צלא דמהימנותא (צל האמונה). המצה – אור פנימי, אור המתיישב בכלי, כלחם המזין את האדם מתוכו, והסוכה – אור מקיף, אור העוטף את האדם וסובב אותו מכל צד.
עצי סוכה קדושה חלה עלייהו [=עליהם]! קבעו חז"ל, ובכך החריגו את הסוכה מכל סוג אחר של תשמיש מצוה. תשמישי מצוה אינם קודש, אבל הסוכה – כקדשים. "כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה". אפילו קישוטי הסוכה אסורים בהנאה כל שבעה. ומה הפלא? מן הסכך ממעל, הדפנות מסביב, ועד שרשרת הנייר המהוהה האחרונה – הסוכה היא חיבוק אלוקי, וימינו תחבקני.
רועים מזינים
והאושפיזין מה עניינם? מה להם פה ומי להם פה? האושפיזין – כותב רבינו שניאור זלמן בסידורו, ב"שער הסוכות" – הם ההפתעה לחג. "פירוש אושפיזין היינו, על דרך משל, האורח הבא פתאום, שאינו רגיל לבוא כי אם לפרקים ועתים רחוקים, והוא נכבד… הנה מחמת זה תגדל השמחה באותו אדם כשבא לו אותו האורח הנכבד". שבעת הרועים המתארחים בסוכתנו בחג הסוכות הם יחידי הסגולה, מתוך מנהיגי ישראל לאורך כל הדורות, אשר הווייתם העליונה ממשיכה להזין את נשמות ישראל בכל דור ודור, כרועה הזן ומכלכל את צאן מרעיתו. אברהם מטעין את הנשמה בכוחות של חסד, אהבה ומסירות־נפש; משה משפיע דעת ומשפיע אמונה; אהרן אוהב שלום ומקרין שלום. שפע אור, אמרנו? חג האסיף, הזכרנו?
שבו בסוכה אחים, שאפו אל קרביכם את אווירה הזך. אל תיחפזו לצאת ממנה. נקלעתם לשמחת בית השואבה? שמחו מכל הלב. נצלו את שבעת ימי הפלא עד תום. בערבים כבר מתחילות לנשב רוחות קרירות. טוב שהחג מחמם את נשמותינו, ומצייד אותנו היטב לימי סגריר.