אני יודעת שכל ההתחלות קשות. באמת שאני יודעת. אבל השבועיים הראשונים של תחילת השנה היו באמת משהו יוצא דופן. בכל שנה אני מרגישה שהילדים נתלשים מהחופש הגדול (מי מספר להם שגם אני…), משעות השינה הלא הגיוניות, מהים, המעיין, הנופש המשפחתי וכל האטרקציות, היישר לכיתה, לעבודות, ללוח ולמחברות. חתיכת מעבר חד. תכלס, מבינה אותם…

אבל אם בכל שנה, תוך כמה ימים משהו מתאפס במערכת ומתחילים להיכנס לשגרת למידה, השנה קיבלתי כיתה ממש מאתגרת. המחנכת הקודמת יצאה לחופשת לידה בחנוכה ולא חזרה… הרגישה שלא מסוגלת… ואז התחילה שרשרת בלתי פוסקת של מורות מחליפות, אף אחת לא החזיקה יותר מחודש. תוסיפו לזה מלחמה ותקבלו טרללת במצב מתקדם. איך אפשר ללמוד ככה?

כשישבנו בגינה השכונתית עם הילדים באחר צהריים סתווי, גיליתי שכמה חברות שלי עוזבות את מקצוע ההוראה ועושות הסבה מקצועית. אחת לעיצוב פנים, אחת לסיעוד, ועוד אחת מאמנת אישית. "למי יש כוח לעמוד יום יום מול כיתה, להתעסק עם משמעת, להמציא את הגלגל כדי ששיעור יהיה מעניין ובסוף לגלות שחצי כיתה לא איתך בכלל! מעריצות אותך שאת מסוגלת. לנו נגמר הסוס… נכון שיולי אוגוסט זה נורא כיף, אבל כל השנה, ה' יעזור… לא תודה!"

אני חושבת לעצמי שנולדתי עם לוח וטוש מחיק ביד, יש לי תמונות בזיכרון שאני בכיתה א' מסדרת כיסאות בשורה בסלון, מושיבה עליהם את כל הבובות והדובונים שהיו לי בחדר, ואני לגמרי מלמדת אותם שירים של ראש השנה ומה מברכים לפני כל מאכל. זה היה החלום שלי ולא הייתה מאושרת ממני ביום הראשון שבו התנוסס השם שלי על מגירה בחדר מורים, על דלת הכיתה שאותה חינכתי. חינוך זה אהבה.

אבל השנה, וואו קשוח… כל הטריקים שלי והשפנים שאני מוציאה בדרך כלל מהכובע לא עובדים פה.

מסכן זאביק, כל ערב כשאנחנו שותים את הקפה על הספה ונושמים רגע שקט, אני שופכת עליו את כל תלאות היום. כל מיני מקרים שקרו לי בכיתה ואיזה תסכול זה היה. סיפרתי לו שאתמול הכנתי עם התלמידים כרטיסי ברכה לראש השנה. איפה הימים שהיינו מדביקים רימונים ותפוחים פשוטים ואדומים לקול צלילי שירים של שנה חדשה. למודת ניסיון שכמותי, ידעתי שאין מצב שהבנים אצלי בכיתה יהיו בעניין, אז לקחתי אותם לחדר מחשבים והורדתי להם למחשב תבניות יפות שכל אחד יוכל לכתוב משהו קצר לאבא ואמא ואז נדפיס ונכניס למעטפות.

לכמה רגעים נדירים היה שקט בכיתת המחשבים והתחלתי להסביר שהמשימה היא לכתוב כרטיס ברכה לאבא ואמא, ונתתי דוגמאות והוראות כיצד להשתמש במחשב. פתאום משום מקום נדב התחיל להשתולל, כיבה לשני החברים מימינו ומשמאלו את המחשב, בעט לי בשולחן וזרק כמה דפים שהיו שם. "השיעורים המשעממים שלך לא מעניינים אותי, אנחנו לא בגן, מה קשור כרטיסי ברכה? לא שמעת על ווצאפ? איזה תינוקות אתם שאתם נשארים פה. אני עף". הוא טרק את הדלת ויצא החוצה.

"אתה שומע, זאביק", אמרתי לו, "לא יכולתי לעזוב את הכיתה ולרדוף אחריו, אז עשיתי את הדבר הכי גרוע למורה… הזעקתי את המנהל שחיפש אותו, ובסוף אחרי הרבה חיפושים יחד עם השומר, הסתבר שהוא בכלל ברח הביתה. אתה מבין שזו חציית כל הקווים האדומים!"

זאביק שלי תמיד נינוח ולא תואם את ההיסטריה שלי. בקול הכי רגוע הוא שאל אותי: "ודיברת עם אמא שלו? ואולי קרה משהו עם אחד החברים שהדליק אותו". "זהו, שהילדים אומרים שאף אחד לא אמר לו כלום, לא הציק לו ולא פנה אליו בכלל. ולאמא שלחתי הודעה מיד אחרי השיעור שאני חייבת לדבר איתה דחוף, כי היא לא עונה לי בטלפון… ובמשך כל היום היא עדיין לא ענתה. אני עדיין לא מכירה את הילד ולא את ההורים… ככה זה בתחילת שנה. בעוד כמה דקות אנסה לתפוס אותה שוב. כבר קיבלתי הודעה מהמנהל מה עם הסיפור הזה".

הנחתי את שני הספלים בכיור וחייגתי אל אמא של נדב שוב. עדיין אין תשובה.

"זאביק, פדיחה להתקשר ב-21:30 לטלפון הקווי בבית?" "לא חושב, נראה לי שאת יכולה". "אין לי ברירה, נדב צריך להיות מושעה מחר. אוף. ואם הוא כבר הלך לישון?"

חייגתי את המספר ורק אחרי כמה וכמה צלילי חיוג היה מענה מהעבר השני: "ערב טוב". "שלום, אני מדברת עם אביגיל, אמא של נדב"? "לא, לא, זו אמא של אביגיל. אני סבתא של נדב. עם מי אני מדברת?"

"ערב טוב, אני אדווה, המחנכת של נדב בבית הספר". "את המחנכת של נדבי?? איזה כיף לך! איך זכית בכזה תלמיד בכיתה! נדבי זה האור שלנו בבית, בחיי שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. בטח שמעת על אביגיל… האמת, היא ביקשה לשמור בינתיים את המצב שלה בדיסקרטיות. רק בחוג המשפחה המצומצמת יודעים, אבל אני מבינה שלמחנכת של נדב צריך לספר… אביגיל מאושפזת כבר שבועיים בבית החולים. אנחנו מחכים לתוצאות של בדיקות, לכן אני לא רוצה להרחיב. כל היום אני רק מתפללת שהיא תחלים ותחזור לאיתנה".

הקול של הסבתא נשנק אבל היא המשיכה. "אני שומרת על הילדים כשאהוד נמצא איתה בבית החולים, וזה ממש לא קל לי. כבר עברתי את שלב הטיטולים ושיעורי הבית בחיים. המזל הוא שיש לי את נדבי, הוא יד ימיני. מכין חביתות וטוסטים, מכניס מכונות כביסה, משחק עם האחים שלו, באמת הוא בכור אחראי במיוחד. הוא מאוד דואג לאמא שלו וכל הזמן שואל אותי שאלות על מה שיש לה. הוא כבר גדול ומבין שאמא לא נסעה לבית חולים כדי ללדת ולהביא מתנה עטופה בשמיכה הביתה ושהפעם זה משהו אחר לגמרי. ועם כל זה הוא מרגיע את הילדים, אומר איתם קריאת שמע שעל המיטה. באמת הוא משהו משהו, אני גאה באביגיל שככה גידלה את הילדים שלה. סליחה שפטפטתי הרבה, אז במה אני יכולה לעזור לך, המחנכת של נדבי?"

בשלב הזה הדמעות זלגו לי על הלחיים ולא הצלחתי לדבר, רק יצא לי כזה: "אני אדבר איתה כשהיא תוכל, זה לא דחוף".

 כשהנחתי את הראש על הכרית וניסיתי להירדם, לא יצאה לי מהראש התמונה של המורה הזו שמכניסה ילד לחדר מחשבים ואומרת לו לעצב כרטיס שנה טובה לאבא ולאמא, והיא באמת מצפה שהוא יישב ויכתוב כאילו כלום. חיה בסרט. גם אני במקום נדב הייתי בורחת רחוק רחוק מכל הילדים שכותבים כרטיסי ברכה צבעוניים לאבא ואמא שמחכים להם בבית והם לא בשום בית חולים מחכים לשום תוצאות של בדיקות. ואיזה ילד מתוק ונפלא הוא וכמה כוחות מהממים יש בו שאני עוד לא הכרתי.

למחרת כשהגעתי לכיתה, תהיתי אם נדב יהיה שם ואם הוא יודע שהתקשרתי ודיברתי עם סבתא שלו. המנהל ביקש שאשלח את נדב אליו. אמרתי לו שהכל תחת שליטה ושאני חושבת שהוא לא צריך להתערב. איזה מזל שיש היום ביקור של מפקחים אז הוא באמת לא התערב… לא קורה בדרך כלל.

במשך השיעור ראיתי שנדב מתאמץ ממש לא להפריע לעצמו ולעולם וכל כך שמחתי. לפני שיצאתי מהכיתה נדב קרא לי ונתן לי פתק קטן מקופל ביד. פתחתי אותו רק בחדר מורים. היה כתוב עליו "תודה" עם שני סימני קריאה. חייכתי.

החיוך שלי ירד מהר מאוד, כי בשיעור חשבון המורה קראה לי באמצע השיעור שאגיע מהר או שהיא מפסיקה את השיעור. כשהגעתי ראיתי בלגאן מטורף, ובמרכז הכיתה המורה לספורט בדיוק מפריד בין נדב לתומר. תומר היה מלא דמעות עם שריטות על הפנים. נדב היה עם פנים זועפות, אדומות ומזיעות. כשהוא ראה אותי הוא השפיל מבט. מבחינתי זה היה הישג. קראתי לו לבוא אליי, ואמרתי לו שבהפסקה הבאה הוא נשאר בכיתה ואני אדבר איתו בהמשך.

עליתי לחדר מורים מתוסכלת כל כך. גם המורה לאנגלית יצאה מהשיעור שלי ואמרה שלא הצליחה ללמד דקה. המורה לאומנות הודיעה לי שאם תוך חמש דקות לא יהיה שקט היא לא מלמדת, והוסיפה ש"את חייבת לסגל להם הרגלי למידה". רציתי לענות לה: "וואלה, חשבתי שאני צריכה ללמד אותם קיפולי נייר… תודה על העצות!" אבל שתקתי. ירדתי למזכירות לצלם את הדפים לשיעור הבא, ורק עברתי ליד הכיתה כדי לבדוק שנדב באמת נשאר שם בהפסקה.

מרחוק ראיתי ילד מכיתה ב' בוכה באמצע המסדרון. תהיתי איך אף אחד לא ניגש אליו ולמה אין אף מורה תורן בשטח. לפני שהספקתי להתלבט אם לגשת אליו או להמשיך לצלם כי עוד שתי דקות יש לי צלצול להיכנס לשיעור, ראיתי שנדב יצא מהכיתה וניגש אליו, ואחרי שהילד הקטן אמר לו משהו הוא נכנס בחזרה לכיתה והביא לילדונצ'יק משהו. ניגשתי אל הילד שהפנים שלו עדיין היו נפוחות מבכי אבל ראו עליהן כבר חיוך, שאלתי אותו מה שלומו ואם הכל בסדר, והוא אמר לי: "מלא מלא זמן בכיתי במסדרון ולאף אחד לא היה אכפת, ואז הגיע אליי איזה ילד מהכיתה פה של הגדולים ושאל אותי למה אני בוכה. אני… שכחתי את האוכל שלי בבית והייתי ממש רעב, אז הוא הביא לי את האוכל שלו. איזה צדיק. מישהו אחד טוב כאן בכל הבית ספר הזה".

חזרתי לחדר מורים בצעדים קלילים יותר. אברהם אב הבית נכנס וצעק: "איפה המורה אדווה? איפה המורה אדווה?" ישר נדרכתי, כי אברהם מחפש אותי תמיד כשאני לא מחזירה בזמן ציוד למחסן, אבל הפעם הוא אמר לי: "וואלה, איזה תלמיד קיבלת השנה. איזה נדב אחד. מקודם הורדתי מלא ציוד למכולה. כל התלמידים משחקים ומשחקים, לאף אחד לא אכפת שאברהם כבר אדם מבוגר ונשבר לו הגב להרים חבילות. רק ילד אחד רץ אליי, לקח לי את הציוד מהידיים והתחיל לעזור. אחר כך שאל אם להביא לי כוס מים. זה חינוך זה! כל הכבוד המורה אדווה, באמת כל הכבוד!" איזה כיף שאברהם תמיד צועק שהוא מדבר, ככה כל חדר מורים שמע…

מיד אחרי השיעור שהיה סביר באופן יחסי, ביקשתי מנדב לבוא לשוחח איתי. מצאנו ספסל פנוי במגרש.

"נדב, תקשיב, אני עדיין לא זכיתי להכיר אותך היטב. אנחנו ממש בתחילת השנה. ואני בכוונה אומרת זכיתי, כי סבתא שלך סיפרה לי שאתה עוזר לה המון בבית". "היא סיפרה לך על אמא שלי?" הרגשתי את הכאב בקול שלו. "כן. היא סיפרה". "לא ראיתי אותה כבר יותר משבועיים. אני ממש מתגעגע אליה ודואג לה. כל היום אני רק חושב עליה ומרחם עליה, ואז עוד יותר קשה לי להתרכז בשיעורים". "אני ממש מבינה. זה קשה מאוד. אני מסתכלת עליך ורואה ילד טוב ומקסים, רגיש, אחראי ובוגר. אתה שם לב לכל מיני דברים שאחרים בכלל לא שמים לב אליהם".

"את יודעת המורה, באמת יש לי קשב וריכוז, ו… רגע, איך קוראים לזה, בעיה בוויסות חושי. זה לא סתם שאני ככה".

"יש לי רעיון", אמרתי לו. "אתה תהיה מהיום ראש סיירת אלול". "חחח… מה זה אנחנו בצבאות ה'? מה זה הדבר הזה?" "אתה תשים עליך אפוד זוהר ותעבור בין הכיתות ותחלק כרטיסים לכל מי שעושה מעשה טוב, יש לך לב טוב ועין חדה, אני בטוחה שתמצא הרבה כאלה. זה גם יעודד אחרים להתנהג טוב".

"את יודעת, המורה, זה קצת לא פייר, כי אז איך שיראו אותי ישר יעשו איזה משהו טוב כדי לקבל כרטיס. מה הקטע"? "נכון, יהיו גם כאלה, אז מה. יש ספר שנקרא ספר החינוך ושם כתוב: 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות'. אם אדם עושה פעולה אפילו כדי להשיג משהו, זה משנה אצלו גם בלב את ההרגשה. וכשילד עושה עוד מעשה טוב ועוד מעשה טוב, בסוף זה יכול להפוך להרגל, גם אם נדב לא בשטח…".

"מוצא חן בעיניי הרעיון! מתי מתחילים?" "ממש מחר בע"ה. אני אדפיס את הכרטיסים היום, ולפני יום כיפור נערוך שוק של פרסים ואפשר יהיה לקנות עם הכרטיסים כל מיני דברים שווים".

"את יכולה לכתוב על הכרטיסים שהמבצע הזה הוא לרפואת אמא שלי?" "בוודאי, זה רעיון נהדר! אני אתייעץ קודם עם סבתא ואם היא תסכים כך נעשה".

נדב קם. "תודה המורה, אם תמשיכי ככה בסוף אני אאמין שיש מורים טובים בעולם הזה". צחקתי. "וואו, איזו מחמאה. תודה".

נדב חזר לכיתה ואני נשארתי קצת להרהר על הספסל. רוח קלילה של אלול פתאום נשבה לי בפנים. תחושה של סיפוק מתוק נכנסה לי ללב. אני יודעת שאני מתלהבת מוקדם ושהמורה לאומנות יכולה לצאת מהכיתה שלי מזועזעת, אבל אנחנו בחודש של תיקונים, של תשובה ושל תפילה. ככה זה בחיים ובטח בחינוך, עליות וירידות כל הזמן.

אני מתפללת שאצליח לגעת בכל הנשמות המתוקות האלה שהופקדו השנה אצלי בכיתה. יש ימים קשוחים ויש שיעורים בלתי אפשריים, אבל לא הייתי מחליפה את המקצוע שלי בשום מקצוע בעולם! אני חייבת לזכור שלפני שאני מלמדת ילד להתרכז בשיעור, שזה חשוב ונכון, אני קודם כל צריכה להתרכז בילד.

הלוואי שתהיה לנו שנה טובה, של אור, חסד ושפע אלוקי. שאמא של נדב תתחזק ותתרפא ותהיה לכולנו שמחת עולם.