כמה המשפט הזה עושה לי נעים! רק לגמור עם 12 החודשים האלו – הארוכים מדי מדי מדי.
להשאיר מאחור את הזכרונות –
של שעות של עמידה בקריה בתל אביב עם שלטים ועליהם הפנים של אבינתן – כל פעם בגרפיקה אחרת, כל פעם עם אמירה יותר מיואשת
של פגישות עם קצינים, ושרים, ומומחים – כל פעם בקבוצה אחרת, כל פעם עם בשורה יותר מייאשת
זכרונות של הפגנות וצעקות וקללות ברחוב ובטוויטר, ומבטים שאין בהם שום רחמים, ומבטים עם יותר מדי רחמים
והרצון להסביר והרצון להבין, והתסכול שהדיבור כל כך מוגבל…
להשאיר מאחור את כל מה שנכנס בי בשנה הזאת, תפס טרמפ על הלב החלש –
כעס על כל העולם ובמיוחד על מי שקרוב, ועצב שנוגע במקומות שבכלל לא הכרתי, ולילות חסרי שינה ובקרים שאי אפשר לקום, וייאוש ופחד וריחוק…
וכן, היו גם דברים טובים, הרבה דברים טובים, אבל אם אני מדברת בכנות –
כמה אני שמחה סופסוף לחתום את השנה הזו ולהסתיר אותה עמוק בתור נוסטלגיה טראומתית מעלה אבק.
ואז להתחיל שנה וברכותיה!
אבל איך?
אין לי דרך לנבא מה עוד יקרה בה, ומתי הוא יחזור, ואיך אבטיח לעצמי שתתחיל בי שנה וברכותיה? שנה של קרבת אלוקים ואהבת ישראל וצמיחה…
אחת ההדרכות המרכזיות שקיבלנו הייתה מהרב חיים איידלס – להתחזק בסעודת מלווה מלכה כדי "להרחיב את גבולות הקדושה".
בסעודת מלווה מלכה נהוג לספר סיפורי הבעש"ט, סיפורים על איכרים, ועגלונים, ושודדים ופונדק וכל מיני דברים מאוד פשוטים, מאד חומריים, וניסיתי לחשוב… למה דווקא זה מרחיב את גבולות הקדושה?
אז אולי זה הסיפור של הסיפור.
כי לכל אחד יש סיפור.
ויהיה הכי נוח לקחת את הסיפור שלי השנה ולברור את נקודות האור – את התפילות היפות שיצאו לי ואת המעשים הטובים והגבורה… ולחייך אליהם ולשמור אותם בכיס.
ואז להסתכל בכעס על כל הג'יפה ולזרוק אותה רחוק ולהחליט – זה לא אני!
אבל אולי להרחיב את גבולות הקדושה זה להבין שהקב"ה נמצא בכל פסיק של הסיפור שלי
כולל התפילות הקרועות, והדמעות, וחוסר האמונה
ולחזור בתשובה זה לחזור להביט באהבה ובאומץ על כל הדרך שעברתי, ולהבין שגם היא עכשיו חלק ממני
וזה טוב – כי זה הוא!
והשנה, כשאבקש "תכלה שנה וקללותיה", אולי גם אכוון לפירוש אישי, קצת אחר:
תכלה – תעזור להכיל בי גם את הקללות של החודשים האלה, לספוג אותן בצורה בריאה, לתרגם אותן לאמונה
ואז יהיה בי יותר כוחות ויהיה בי הרבה יותר מקום פנוי –
להתחיל שנה וברכותיה!
