בלב הקיום היהודי, במילים הראשונות של תולדותינו המתועדות, נמצאת תעלומה.
המילים הראשונות שאלוקים אמר לאברהם היו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב, א־ב). בפרק הבא באה הבטחה נוספת: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (יג, טז). כעבור שני פרקים באה הבטחה שלישית מה' לאברהם: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר: הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (טו, ה). ולבסוף מגיעה הבטחת־זרע רביעית בסדרה: "לֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (יז, ה). ארבע הבטחות גדלות והולכות. אברהם יהיה אביה של אומה גדולה, זרעו יהיה רב כעפר הארץ ואף ככוכבי השמיים, ולבסוף, לא רק לאומה אחת הוא יהיה אב כי אם לאומות רבות, "המון גויים".
ומה היה במציאות? כבר בשלב מוקדם בסיפור אנו למדים שאברהם היה "כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (יג, ב). היה לו הכול חוץ מדבר אחד: ילד. ואז התגלה אלוקים לאברהם ואמר לו, "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (טו, א). עד כה, אברהם החריש. אבל עכשיו נשבר בו משהו, והוא שאל: "אֲדֹ־נָי ה', מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי?" (טו, ב). המילים הראשונות של אברהם לה' המתועדות בתורה הן תחינה ללידת דור חדש. העברי הראשון פחד שיהיה גם העברי האחרון.
ואז נולד ילד. שרה נתנה לאברהם את אמָתה הגר, שתלד לו ילד. הגר ילדה בן ושמו ישמעאל. אנו מקווים שזה סימן לכך שתפילתו של אברהם תישמע. שעם הולדת ישמעאל, קם לאברהם הדור השני המיוחל. אך לא. בפרק הבא תקווה זו מתנפצת. נכון, אומר אלוקים, ישמעאל יתברך ויפרה ויפרח. "שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל" (יז, כ). אבל לא הוא יירש את ייעודו של אברהם, ויום אחד אברהם יצטרך להיפרד ממנו. הדבר מכאיב לאברהם מאוד, אף שה' מבטיח לו שייוולד בן לו ולשרה. הוא מתחנן: "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (יז, יח). לימים, כשיצחק גדל ושרה הודיעה שתגרש את ישמעאל, יחרה גם הדבר הזה לאברהם. "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ" (כא, יא).
מנגד, כאשר אברהם מתבשר שוב על הולדתו העתידה של יצחק, ושרה שומעת, היא צוחקת. הייתכן? היא תוהה, הרי חדל להיות לה אורַח כנשים, ואיך תהרה. אך באורח פלא היא הרה ונולד בן – ושמו יצחק. שרה, שצחקה בעת הבשורה, אומרת עכשיו: "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ־לֹהִים, כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי. וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה? כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו" (כא, ו־ז). שמחה וששון וּשְׂחוֹק, ולַסיפור לכאורה סוף מתוק – אך אז באות המילים המוסיפות לזעזע אותנו אלפי שנים לאחר שנכתבו:
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ־לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אַבְרָהָם!" וַיֹּאמֶר: "הִנֵּנִי". וַיֹּאמֶר: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". (כב, א־ב)
אברהם עושה כאשר צווה. הוא לוקח את בנו יחידו אשר אהב, נוסע איתו שלושה ימים, מעפיל אל ההר, עורך את העצים, עוקד את בנו, נוטל את המאכלת ומניף את ידו. ואז נשמע קול משמיים: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (כב, יב). הניסיון נגמר. יצחק חי.
לשם מה כל ההבטחות וכל האכזבות? למה לעורר שוב ושוב תקוות, ולהותירן תלויות באוויר? מדוע ההמתנה? לשם מה ישמעאל? ועל מה ולמה העקדה? למה להוליך את אברהם ושרה במסלול הייסורים של המחשבה שהבן שחיכו לו שנים על גבי שנים עומד למות?
הסברים רבים ניתנו לכך במקורותינו, אך אחד מהם עולה על כולם. אנחנו מוקירים את מה שחיכינו לו, ושעלול לֹאבַד לנו. החיים מלאים בפלאים. הולדת ילד היא נס. אך היות שהנסים והנפלאות הללו הם דרך הטבע אנו רואים אותם כמובנים מאליהם, ושוכחים שלטבע יש אדריכל ולַהיסטוריה – תסריטאי.
היהדות היא הכשרה מתמדת בראיית החיים כבלתי מובנים מאליהם. עם ישראל נולד מתוך עבדות, כדי שיעריך את החירות. הוא נותר תמיד עם קטן, כדי שיידע שהעוצמה טמונה לא במספרים אלא באמונה המולידה אומץ. אבותינו הלכו בגיא צלמוות כדי שאנו לא נשכח אף פעם את קדושת החיים.
לכל אורך ההיסטוריה נקראו היהודים להוקיר את ילדיהם. כל מערכת הערכים שלנו מושתתת על כך. מבצרינו הם בתי הספר שלנו, תשוקתנו היא לחנך, וגיבורינו הגדולים הם המורים. ליל הסדר בפסח מתחיל בשאלות מפי ילד. ביום הראשון בשנה אנו קוראים בתורה לא על בריאת העולם אלא על הולדתם של ילדים – יצחק לשרה, שמואל לחנה. היהדות היא דת ממוקדת־ילדים מאין כמוה.
משום כך, בשחר תולדותינו, העמיד אלוקים את אברהם ושרה בניסיונות לכל אורך הדרך אל העמדת הדור הבא – ההמתנה הארוכה, התקוות המתנפצות, העקדה. על ידי כך, לא הם ולא צאצאיהם יראו את ילדיהם כמובן מאליו. כל ילד הוא נס. ההורות מקרבת אותנו לאלוקים יותר מכל דבר אחר בחיינו: כאלוקים גם אנו מביאים לעולם חיים דרך מעשה של אהבה.
ילדים רבים מדי חיים כיום בעוני ובבערות ואף מתים בשל חוסר בהשגחה רפואית, כי שליטי ארצותיהם מעדיפים את המלחמה על פני הלחם ואת הטרור הבינלאומי על פני התרומה לאנושות. ההבנה כי החיים והילדים הם אוצרות יקרים עדיין אינה נפוצה דיה. היא חיונית לקיומה של האנושות, כי הטרגדיה עצומה והשעה מאוחרת.