בס"ד

האדם המשפיע ביותר בתולדות האנושות אינו מופיע ברשימות "מאה האישים המשפיעים בהיסטוריה" למיניהן. הוא לא משל בשום אימפריה, לא פיקד על שום צבא, לא ביצע מעשי גבורה מרהיבים בשדה הקרב, לא עשה ניסים, לא התנבא ברבים, לא הנהיג קהל מאמינים עצום, וחסידו היחיד היה בנו. ובכל זאת, יותר ממחצית מבני האדם החיים היום על פני האדמה רואים את עצמם כממשיכי דרכו.
זהו כמובן אברהם, ששלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות מכירות בו כאביהן המייסד. הוא אינו עונה לשום סטריאוטיפ מצוי. על שנותיו הראשונות לא ידוע לנו דבר כמעט. כשאלוקים קורא לו, כמסופר בתחילת פרשתנו, ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו, אין לנו מושג למה הוא קורא דווקא לו.
"כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ", הבטיח אלוקים לאברהם במעמד החלפת שמו – והבטחה זו התגשמה בנדיבות מופלגת מאין כמוה. כיום יש חמישים ושש מדינות מוסלמיות, יותר משמונים מדינות נוצריות, ומדינה יהודית אחת. אכן, אברהם היה לאב המון גויים. אך מי ומה היה אברהם? מדוע נבחר להיות מופת לרבים?
במקורותינו נמצאות שלוש תמונות־דיוקן מפורסמות של אברהם הצעיר המגלה את אלוקים. לתמונה הראשונה התוודעו רבים מאתנו עוד בגן הילדים. זהו הסיפור על אברם הילד, שהושאר לבד בין פסילי אביו תרח, ניתץ אותם בפטיש ושם את הפטיש בידו של הגדול שבהם. זהו אברהם האיקונוקלסט, שובר הפסלים: האיש שכבר בילדותו מרד בעולם הפגאני הפוליתיאיסטי, עולם של שדים ואלים־למחצה, כשפים ואמונות טפלות.
הדיוקן השני מסתורי יותר. המדרש מדמה את אברהם להֶלך הרואה ארמון, בירה בלשון המדרש, עולה בלהבות:
משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר, "תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?" הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו, "אני הוא בעל הבירה". כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?" הציץ עליו הקב"ה ואמר לו "אני הוא בעל העולם".
אברהם רואה את הסדר שבטבע, את העיצוב האלגנטי של היקום. העולם דומה לארמון. ברור שמישהו בנה אותו בשביל מישהו. אבל הארמון עולה באש. איך זה ייתכן? מדוע הבעלים איננו בא לכבות אותה? איך הוא מפקיר ארמון כזה ומותיר אותו ריק ונטול שומרים? אך הנה קורא אליו בעל הארמון, כמו שאלוקים קרא לאברהם, ומבקש ממנו לעזור לכבות את האש. אלוקים צריך אותנו במלחמה נגד יצר הרע הטמון בלבנו. זהו אברהם לוחם הצדק, האיש הרואה כיצד יופיו של העולם נשחת בשל הסבל שבני אדם גורמים איש לרעהו – ואינו משלים עם העובדה הזו.
ולבסוף, הדיוקן השלישי: אברהם על פי תיאורו של הרמב"ם. עוד בהיותו רך בשנים, סמוך לאחר היגמלו, החל אברם הקטן להתבונן. הוא תהה על חילופי הימים והלילות: איך ייתכן שהמערכת השמיימית הזו מנהלת בסדר מופתי את חיי העולם, ואין מי שמפעיל אותה? הייתכן שהיא מפעילה את עצמה? מוחו הפעלתני לא קיבל את המוסכמות כנתינתן, והתייגע למצוא את קו המחשבה שיוביל אותו לאמת. כך הגיע למסקנה שיש אל אחד, שהוא המכוון את השמש והירח והכוכבים במסילותיהם, ושבכל העולם כולו אין עוד אל מלבדו. זהו אברהם הפילוסוף, שהקדים את אריסטו בהשתמשוֹ בטיעון מטפיזי כדי להוכיח את מציאות האל.
שלושה דיוקנאות של אברהם; שלוש גרסאות, אם תרצו, למשמעות של היות יהודי. הראשונה רואה את היהודים כמנתצי פסילים, המערערים בכל דור ודור על אלילי הזמן. הדבר נכון אפילו באשר ליהודים חילונים לחלוטין שהתנתקו מיהדותם: כאלה היו רבים מן ההוגים המודרניים המהפכניים ביותר, בראשם שפינוזה, מרקס ופרויד.
השנייה רואה את הזהות היהודית כעניין של צדק ומשפט, כמחויבות לחברה צודקת. אלברט איינשטיין דיבר על "אהבת הצדק הקנאית כמעט" כאחד מן "המאפיינים של המסורת היהודית הגורמים לי להודות למזלי על כי אני שייך לה".
השלישית מזכירה לנו כי ההוגים היוונים תֵאוֹפְֿרַסְטוּס וקְלֵיאַרְכוּס, תלמידיו של אריסטו, תיארו את היהודים כאומה של פילוסופים.
שלוש נקודות מבט אלו הן, אם כן, נכונות ומעמיקות. אך לכולן אין מקור ממשי בספר בראשית. מה אומרת התורה עצמה על אברהם? התשובה מפתיעה ואף מרגשת. אברהם פשוט נבחר להיות אב, כמשמעות שמו. בפסוק היחיד בתורה המסביר מדוע אברהם נבחר נאמר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".
כל האירועים הגדולים בחייו של אברהם – ההמתנה לילד, הולדת ישמעאל, המתח בין שרה להגר, הולדת יצחק ועקדתו – כולם נוגעים לתפקידו כְּאָב. היהדות, יותר מכל אמונה אחרת, רואה את ההורות כָּאתגר הנעלֶה ביותר. ביום הראשון של ראש השנה, יום הרת עולם, אנו קוראים בתורה ובהפטרה על שתי אימהות, שרה וחנה, ועל הולדת בניהן – וכאילו אומרים: חייו של כל אדם הם עולם; והחָפֵץ להבין את בריאתו של העולם יחשוב על הולדתו של ילד.
אברהם, גיבור האמונה, הוא פשוט אב. ידועים דבריו של סטיבן הוקינג בשורות הסיום של ספרו 'קיצור תולדות הזמן' כי לו הייתה לנו תיאוריית שדה מאוחדת, תיאוריה מדעית "של הכול", היינו יודעים את תודעתו של אלוקים. אנו סבורים אחרת. כדי לדעת את תודעתו של אלוקים איננו זקוקים לפיזיקה תיאורטית. די לנו שנדע מהו להיות הורה. בהתוודענו לנס ההולדה אנו מתקרבים, יותר מבכל דרך אחרת, להבנת האהבה־המביאה־חיים־חדשים־לעולם, שהיא דרכו של אלוקים בבריאה.
היהדות נוטלת את הטבעי ומקדשת אותו. היא מטעינה את החומר ברוחניות, ואת מה שנחשב בדרך כלל נורמלי היא רואה כנס. מה שדרווין ראה כדחף להִתְרַבּות, מה שריצ'רד דוקינס כינה "הגן האנוכי", הוא לדידה של היהדות אמנות דתית נשגבת שכולה יופי ודרמטיות. אברהם האב, שרה האם – אלו הן הדמויות המלמדות אותנו עד היום על ההורות כמתת האל וכנעלָה שבמשימותינו.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן