בס"ד

כמה ימים לאחר שהגיעו ארצה החיסונים לקורונה, התקשרתי בתמימותי, כאדם לא צעיר בגופו לקבוע תור לחיסון. שמעתי אמנם דעות נגד, אבל לא התרשמתי. אני משתדל להיות נורמלי ולרוב מצליח, וגם דעתם הברורה של גדולי התורה השפיעה עלי.

ביום החיסון הראשון הגעתי לאולם ב'בנייני האומה', מלא בכיסאות להמתנה רחוקים זה מזה. הוצאתי פתק מהמכונה והתיישבתי.

הטלפון צלצל. על הקו היה דודי יצחק המבוגר שחזר בתשובה אחריי. שמחתי כמובן על חזרתו בתשובה, אבל לא אהבתי את התמכרותו לקווי נייעס קיצוניים.

"מה נשמע?", הוא שאל.

"ברוך השם, יום יום", עניתי, "אני בתור לחיסון".

מזלי שהטלפון לא היה על רמקול, כי אז קולו היה מחריד אולם ומלואו.

"אוי ואבוי!", זעק, "תפסתי אותך ממש ברגע האחרון!".

"מה רצית?", התחלתי להבין.

"רציתי להציל את האחיין האהוב שלי!", קרא.

"ממה להציל? מהמזימה לדלל את העולם?".

"ברור!", אמר, "כבר הוכח שהחיסון מכיל את המוטציה הבריטית…".

הוא המשיך להלאות אותי עם כל הסיוטים הנודעים. חשתי שהמתנגדים לחיסון הם לרוב אנשי רגש ודמיון ואף חרדתיים, ואילו המגיעים להתחסן הנם לרוב אנשי שכל והיגיון, וניתן לכלול בהם את הממתינים לראות כיצד ייפול דבר. אמנם גם אצלי יש לא מעט רגש ודמיון ונצנוצי פחד, אבל אני משתדל להשליט את שכלי עליהם.

"נו?", סיים, "אתה יוצא?".

בדיוק הגיע תורי.

"אני הולך", אמרתי ולא פירשתי לאן, "שנהיה בריאים", איחלתי לשנינו וניתקתי. נכנסתי למתחם הזריקות המלא בחדרונים מוגפים, עד שמצאתי חדרון פתוח. שתי אחיות חמורות סבר הורו לי לשבת. עניתי לשאלון, ולבסוף קיבלתי את הזריקה.

כשישבתי באולם ההתאוששות, שוב צלצל דוד יצחק.

"נו? מה קורה איתך?", שאל.

"התחסנתי", הודעתי לו באומץ לב, "ואני מתאושש".

"אוי ואבוי לך!", קרא, "אתה לא מבין שהחיסונים הורגים?!".

מפאת כבודו הנחתי לו לספר על כל 'מקרי הזוועה' שאירעו למתחסנים, ולבסוף סיים:

"זה רק חיסון ראשון. זה עוד לא קטלני… אני ממש מתחנן לפניך, שלא תגיע לחיסון השני!".

בשבועות לאחר מכן דוד יצחק לא הפסיק להתקשר ולשלוח מיילים. התחמקתי ככל שיכולתי, אבל הוא לא הרפה וטען שהכל קונספירציה אחת גדולה. אמרתי לו: "יש הרבה רשע בעולם, הרבה מזימות, אבל קונספירציה בסדר גודל עולמי היא בלתי אפשרית. אני מכיר רק קונספירטור אחד", הוספתי.

"מאיפה יהודי תמים כמוך מכיר קונספירטור?", צחק דוד יצחק, "ומי זה, אם אפשר לשאול?".

"דווקא בגלל שאני תמים, אני מכיר אותו", אמרתי, "זה הקדוש ברוך הוא".

"איך אתה לא מתבייש לקרוא לבורא קונספירטור?!", גער בי דודי.

"דוד המלך אמר על ה' 'נורא עלילה על בני אדם'", הסברתי, "האדם הכי עשיר וחזק הוא מוגבל לגמרי, ולא יכול לקחת בחשבון הכל, אבל הקב"ה שולט על כולם, ויודע לעבוד על הרשעים… ולהבדיל מאנשי זדון, הקב"ה עושה רק 'מזימות', שהן בסופו של דבר לטובה".

דוד יצחק המשיך להפציר בי שאתחרט.

ביום החיסון השני שחל בט"ו בשבט התייצבתי שוב ב'בנייני האומה', כאשר ראשי כואב מרוב מחשבות עלילה חובקות עולם, ואמרתי:

"ריבונו של עולם, תוכיח לי שאני נוהג נכון!".

באותו רגע קיבלתי צלצול המבקש להתרים נטיעת עץ לזכר אהוביה סנדק ז"ל, ותרמתי ח"י ש"ח. ראיתי חדר פתוח, ומצאתי שם בחור חייכן חובש כיפה. "אתה אח?", שאלתי.

"כולנו אחים", אמר בחיוך מקסים, "קוראים לי אוהביה".

זריקתו הרגישה לי כשיקוי אהבה. רמזי האהבה הכרוכים זה בזה מילאו את נפשי וחיסנו אותי בחומר היחיד שיכול להתמודד עם הרוע העולמי – להאמין שה' אוהב אותי וממילא לאהוב אותו. 

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן