מֵהַבַּעַל שֵׁם טוֹב: כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִתְנַהֵג עַל־פִּי מַדְרֵגָתוֹ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַתּוֹפֵס מַדְרֵגָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ – זֶה וְזֶה לֹא נִתְקַיְּמָה בְּיָדוֹ. וְזֶה שֶׁכָּתוּב הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְּיָדָם (ברכות לה, ב), רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיוּ בִּבְחִינָה זוֹ רַק שֶׁעָשׂוּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ בִּבְחִינָה זוֹ, וּלְכָךְ לֹא עָלְתָה בְּיָדָם.
(כתר שם טוב, סימן ד)
יש אנשים שעבודת ה' שלהם התחילה בסיפור מיוחד ששמעו מחבר. סיפור על דמות גדולה, על חסיד מוסר נפש, על צדיק נערץ, שחדר לעומק לבם כמו חץ והפך להם את החיים. יש אנשים שלא עברו מהפך כזה, אבל סיפורי צדיקים מחממים ומחזקים את לבם. זו, כנראה, הסיבה העיקרית לכך שבחנויות הספרים אפשר למצוא שפע כזה של סיפורים לכל הגילאים, מכל הזרמים. כל המדפים מלאים צדיקים, חסידים ואנשי מופת מכל העדות והמינים. אין ספק שבסיפורים הללו גנוז כוח מניע עצום, ושורשו למעלה בקודש, כדברי אדמו"ר הזקן: "בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים – שיתף בו מידת רחמים, דהיינו התגלות אלוהות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה" (שער הייחוד והאמונה, ה).
אבל יש גם אנשים שעבודת ה' שלהם ספגה מכה קשה בעקבות סיפור מיוחד ששמעו מחבר. סיפור על דמות גדולה, חסיד מוסר נפש, צדיק נערץ, שחדר לעומק לבם והפך להם את החיים – ולא במובן הטוב. אנשים שאיבדו קנה מידה, שעברו מעולם אמיתי שבו הם מכירים את עצמם – על המעלות ועל החסרונות שבהם – לעולם מדומיין שבו הם גיבורי על שדבר לא יוכל לעצור אותם.
פלא, איך אותו ספר יכול לבנות עולם אצל יהודי פלוני ולהחריב אותו אצל יהודי אלמוני. הראשון קורא בשקיקה סיפורי מידות טובות ועמל תורה של רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל, למשל, והנפש שלו בוערת לתת לה' קצת יותר ממה שנתן עד כה. או אולי הרבה יותר. השני קורא את אותם סיפורים עצמם, ונפשו נאכלת באש זרה ומוזרה. מבחוץ נדמה כאילו גם הוא בוער לעבודת ה', לוקח את מה שקרא לעומק לבו ומיישם בחייו שלו, אך מבפנים זו אש של קנאה ותסכול, אש שאוכלת את החיים הפשוטים, האפורים, הרגילים לכאורה, ומכלה את החסרונות והיתרונות גם יחד בתאווה להיות ר' שלמה זלמן. במבחן התוצאה – "זה וזה לא נתקיימה בידו" – ברור שמדובר בתחפושת מתוחכמת ורעילה במיוחד של יצר הרע, שמנצל את התשוקות העמוקות ביותר שלנו ככלי הרסני במיוחד.
את פרשת הדרכים הזו רואה הבעש"ט מבעד למילות הגמרא במסכת ברכות. "הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידן". רבי ישמעאל הורה ליהודים לחרוש בשעת חרישה, לזרוע בשעת זריעה, לעשות מה שצריך בשביל להתפרנס, ויחד עם זאת לקבוע עתים לתורה. דרכו של רבי ישמעאל בלי ספק מתקבלת על הדעת, מתאימה לרצון ה' ועומדת במבחן התוצאה. אבל היו גם הרבה אחרים, ש"עשו כרשב"י ולא עלתה בידן". האם בגלל ששיטתו של רשב"י אינה ריאלית, או מפני שהיה היחיד שהיה מסוגל ליישמה? אם כך, מדוע בכלל מובאים דבריו בגמרא?
מבאר הבעש"ט: מה שלא עלתה בידם של אותם רבים, הוא רק מפני שעשו כרשב"י, שמאסו בהתמודדות ה"רגילה" שבה הם בני תמותה הפועלים במסגרת עולם גשמי, וחמדו לעצמם מדרגה שאינה שלהם – מדרגת רשב"י, מבני עלייה, שאכן אינה מדרגתם של רבים אלא של מעטים.
כל יהודי הוא שליח, שמופקד על שליחות חד פעמית שאמורה להתבצע בתוך תרכובת מדויקת של נסיבות. ביצוע השליחות הזו תלוי באמת הפנימית של השליח, שמוכרח להכריע בכל פעם מחדש – מה תפקידי, ומה אינו מתפקידי. מהי שליחותי, ומה כלול בשליחותו של אחר. חסידים אומרים שהרצון לאמץ את מדרגתו של אחר הוא לאו של "ולא תתורו אחרי לבבכם" – בעולמות הקדושה.
בשורה התחתונה: סיפורי צדיקים יכולים לחולל נפלאות. הם יכולים לחשוף בתוכנו כוחות רדומים, לפתוח את המחשבה למרחבים שלא היינו מודעים לקיומם ולגלות בתוכנו את הצדיק שבנו. אבל כל זאת בתנאי שאנו זוכרים שהדבר היקר ביותר שיש לנו הוא המדרגה המיוחדת לנו, מה שרק אנו יכולים לתת לה' יתברך, השליחות שיכולה להתבצע רק היכן שאנו נמצאים באמת – ולא בשום מקום אחר.
