להשתוקק כל ימי חייו
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ
ואמרו במדרש (בראשית רבה לט: א): "רבי יצחק פתח 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך' (תהלים מה יא). אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה". והעניין, כי הרצון והתשוקה להתקרב לה' יתברך ולהשיג דברי תורתו יותר נייחא לפניו מהידיעה וההשגה עצמה. כי הרי זה הרצון מזכהו להתקרב ולהשיג, ומוכח שזה יותר חשוב לפניו ב"ה. וכך הסדר אצל איש ישראל, שעל ידי שמשתוקק להשיג ולשמוע בקולו יתברך זוכה לשמוע. ואחר כך צריך להכניס ההשגה בעומק הלב, שתביאהו לתת לב יותר בעומק, ויזכה לשמוע יותר, "שמעי בת" ואחר "והטי אזנך". וכן תמיד. ואין מנוחה, כי "אדם לעמל יולד" לעלות ממדרגה למדרגה, והמנוחה לצדיקים בעולם הבא. וזה שאמר: "בירה דולקת", והיה לפלא בעיני אברהם, כי חשב שכל דבר צריך להיות במקום מנוחתו ושורשו. והשיבו ה' יתברך שכן הוא רצונו, שבעולם הזה יהיה רק יגיעה ולא מנוחה. וזה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, ולא הראהו מיד, כי בזה העולם אין אנו משיגים השגה שלמה, והעיקר רק להיות משתוקק תמיד כל ימי חייו. [ע"פ רבי יהודה לייב אלתר מגור, שפת אמת, לך לך תרל"ד]

גבול לחסד
אָנֹכִי מָגֵן לָךְ
כי הנה נודע שאברהם הוא בחינת חסד גדול בלי גבול, שהוא רק טוב וכולם טובים בעיניו, ולכן אמר לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ, ואף שיודע מהו ישמעאל, הנה מחמת מידת חסדו רצה שיחיה, ואף יקבל חסד בלי גבול. אבל באמת אין זה מהראוי, כי בביאת משיח כתיב "בִּלַּע המות לנצח" (ישעיהו כה ח), "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג ב), שצריך לבער כל הרע מן הארץ, ואם יתנהג העולם במידתו של אברהם לא יוכל להיות זה. ועל כן אמרו: "לא כאברהם, שיצא ממנו ישמעאל" (ר' פסחים נו, א). והנה נודע כי מגן הוא דבר המכסה, וככתוב "כי שמש ומגן ה' אלקים" (תהלים פד יב), שיש מגן ונרתיק לאור השמש כדי שיוכלו לסבול אורו הגדול. והנה נודע שבכל בוקר הוא "בוקר דאברהם", שמתעוררת מידתו של אברהם להאיר בעולם והקב"ה רוצה להנהיג את העולם בבחינת חסד. ואם לא היה מגן לצמצם חסדו וטובו ולהשפיע בצמצום היו גם הקליפות מקבלות בלי גבול, ולא היו יכולים לבער הרע מן הארץ. ולכן אנו מברכים בכל בוקר ברכת "מגן אברהם", שיעשה מגן לבחינת אברהם הנ"ל לטובתנו. [ע"פ רבי שניאור זלמן מליאדי, תורה אור, לך לך יב, א]

כוכבים על פני האדמה
הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים
בשם הבעל שם טוב הקדוש ז"ל, שפירש שכמו שהכוכבים נראים למטה קטנים ולמעלה בשמים הם גדולים מאוד, כן בני ישראל נראים קטנים למטה בעולם הזה, ובעולם העליון הם גדולים למאוד. וזה שכתוב: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ. [הבעש"ט]

דבקות
וְהֶאֱמִן בַּה'
האמונה בו יתברך שמו היא הדבקות, והיא תכלית השלמות. והאמונה היא סיבה לביטחון, שיבטח בה' יתברך בכל מאורעותיו. [הבעש"ט]

למעלה מהדעת
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית
עניין כריתת ברית הוא כמו למשל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם שלא תפסוק אהבתם, שאילו היה הדבר שהאהבה תלויה בו קיים לעד לא היו צריכין לכריתת ברית ביניהם, אלא לפי שיראים שמא יבוטל הדבר ובטלה האהבה, או שמא תגרום איזה מניעה מבחוץ, ועל ידי כריתת הברית תהיה אהבתם אהבה נצחית בל תימוט עולם ועד ולא תפרידם שום מניעה מבית או מחוץ. והיינו מפני שעושין ביניהם קשר אמיץ וחזק שיתייחדו ויתקשרו באהבתם בקשר נפלא שלמעלה מן הטעם והדעת, שאף שעל פי הטעם והדעת הייתה צריכה לפסוק האהבה או לגרום איזה שנאה, אף על פי כן מחמת כריתת הברית מוכרחה אהבתם להתקיים לעד, ועל כל פשעים תכסה אהבה זו וקשר אמיץ זה, לפי שבאו בברית והתקשרות כאילו נעשו לבשר אחד. וכמו שלא יוכל לפסוק אהבתו לעצמו, כך לא תפסוק אהבתו לחברו. ולכן נקראת בלשון כריתת ברית, כמו שכתוב: "אשר כרתו את העגל ויעברו בין בתריו (ר' ירמיהו לד יח), כלומר: שיעברו שניהם בתוך גוף אחד ובכך יהיו לאחדים. [ע"פ רבי שניאור זלמן מליאדי, ליקוטי תורה, ניצבים מד, ב]