אנחנו רואים את מטרתנו בעולם כעמידה מושלמת בציפיות מאיתנו, אך איננו מלאכים. בכוונה תחילה ניתנה נשמתנו הזכה בגוף מלא תאוות, סטיות וטעויות, ובתוך עולם שמעלים מאיתנו את הדרך הישרה. לכן תמיד יהיה פער גדול בין הציפיות לבין המצב בשטח.
כשאנו רואים את הפער הזה, את המחדלים שצברנו, אנו חוששים מפגיעה בכבודנו ומתפתחת בנו מערכת מסועפת של מנהרות מתוחכמות. מנהרות המסתירות את חולשותינו ואת אפסיותנו ומציגות בחלון הראווה שלנו שלמות שקרית שאין בנו. במצב הזה אין סליחה עצמית. האדם מאשים את עצמו, או חושש שאחרים (או הבורא) מאשימים אותו, ולכן הוא מוכרח להחביא מהם ומעצמו את המחדלים שלו.
הסליחה המרפאת באה מההכרה שהאמת עצמה היא הדבר שה' דורש מעִמנו. האומץ לחיות את אמיתת שפלותי בעולם השקר הוא האמת בתפארתה, האמת לאמיתה. היכולת להודות בחסרונות שלנו, לשקף אותם ובעצם את עצמנו כפי שאנו, מול הבורא, היא היא עמידה מושלמת בציפייה מאיתנו. כאשר הוידוי בן כ"ב האותיות, המייצג סטייה שלמה שלנו מפרטי הציפיות, יוצא מעומק לב - הריהו עמידה איתנה בציפייה העיקרית – להאיר אמת בעולם השקר.
כך האדם סולח לעצמו. כל מה שפגמתי לא גורם לי לברוח, להסתתר, להאשים, אלא אדרבה: עוזר לי לעמוד נוכח פני ה' כפי שאני באמת, בלי פוזה גנובה. אני מכיר שהטעויות הביאו אותי להצלחה היחידה בעולם: להיות אמיתי, להכיר שטעיתי, ולבקש עזרה בהגדרת היעד מחדש ותיקון המסלול שתמיד מתאפשר בג'י־פי־אס האלוקי האוהב.