מכמה בחינות רצון חופשי הוא אוקסימורון (תרתי דסתרי).
הרצון הוא לא המנוע של הנפש. הרגשות הם המנוע. אם האדם הוא הרכב, את הרצון אפשר לדמות לנווט היושב בתוכו. הוא מנווט את הרכב ובכך מטה את כל כוחות הנפש לכיוון כזה או אחר. כשאני רוצה משהו, אותו רצון בדבר מניע את השכל שלי, הרגשות המחשבות, הדיבורים וכוח המעשה שלי כדי להגשים את אותו רצון.
מדוע חשוב לנו לדעת זאת? משום שזה אומר שלרצון המתעורר יש תפקיד. כנווט הוא חייב לכוון את כוחות הנפש לכיוון מסוים. מאחר וזה תפקידו הוא לא באמת יכול להיות חופשי או להוביל את האדם אל החופש. כלומר כשאני רוצה משהו, כוחות הנפש שלי יהפכו כפופים לאותו רצון. הרצון שלי בדבר לוקח לי את החופש, מעצם התפקיד שלו להכווין את כוחות הנפש למימוש אותו רצון.
אז מה יהיה עם החופש? איך משיגים אותו?
באחת האיגרות המרתקות של האדמו"ר הזקן, אגרת יא בתניא, הוא מסביר שיש דרך אחת להיות חופשי. דרך אחת להשתחרר מהמנגנון שכופה על כוחות הנפש לשרת את הרצון. דרך אחת להשכין את אור הבורא בחיי האדם. הדרך הזו כרוכה בביטול הרצון. ביטול כל רצון בענייני העולם הזה. ביטול כל רצון בתחום הפרנסה, הבריאות והילדים. עד כדי כך.
התביעה הזו קשה ומאתגרת. הדרישה שלו לביטול הרצון היא כה טוטלית עד שהוא מסביר באותה איגרת, שמי שמתעצב או מתאונן בגלל שחסר לו דבר מה שהוא רוצה, "הרי הוא ככופר". התביעה של האדמו"ר הזקן דורשת שחרור מלא מהרצון הפרטי והזמני.
אולם כגודל האתגר כך השכר של ביטול הרצון הפרטי. השכר הוא חופש אמיתי ומתיקות אינסופית. חופש לראות את המציאות אחרת, להתעלות ולהיות משוחרר מהכבלים של הרצונות. בדרגה כזו האדם שמח במקומו ובטוב הסובב אותו. והשמחה הזאת היא שמניעה את כוחות נפשו.