האוצר שמתחת להר סיני
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
האמת היא שבודדים בעולם יכולים לטעון שהרצון שלהם באמת חופשי. רובנו רוצים כל מיני דברים ובוחרים כל מיני בחירות מתוך שכנוע פנימי עמוק שזה בא מתוך הרצון החופשי שלנו. אבל אדם שבוחן את עצמו בלי משוא פנים, יודע להצביע על נטיות לב והשפעות תרבותיות וחברתיות שהן הנה אשר השפיעו על רצונו. הוא באמת רצה אבל הרצון לא היה באמת חופשי.
זה נשמע קצת מסובך, אז בואו נעשה את זה פשוט. כאשר נער או נערה קונים נעליים של רדבק או בלנדסטון (אם מי מהקוראים לא מכיר, כנראה הוא נחת לא מזמן מהירח...), ברור להם שהם קנו את המגפנליים (שילוב של מגף ונעליים) מרצונם והם אפילו הצליחו לשכנע את ההורים לשלם טבין ותקילין. אבל האם הרצון הזה חופשי מהשפעות? האם הוא נקי מצווי אופנה? ברור שלא! הנה כי כן האדם משוכנע שזה רצונו החופשי אבל באמת הוא משועבד. יש ביטוי בחז"ל שלפעמים כאשר אדם אינו רוצה, מכים אותו עד שיאמר רוצה אני. הסבירו רבותינו שהמכות הן כדי לאזן את השפעת הרצון הרע ולהוציא את הרצון הטוב הכמוס. כמה פעמים בחור אומר שאינו רוצה ללמוד גמרא, והכל בגלל שהוא לא טעם את טעמה המתוק. כמה פעמים נערה אומרת שאינה מתחברת לתפילה, וזה רק בגלל שהיא נועלת את מפתח הלב שלה.
רצון חופשי אמיתי הוא דבר נשגב, דבר נשמתי־רוחני עמוק מאוד, בלעדיו האדם כלוא ואסור. הבעיה הקשה היא הדמיון המטעה שגורם לכל כך הרבה מאיתנו לרצות דברים שלא רק שאינם רצונו יתברך, אלא הם בכלל לא רצון שלנו.
מכמה בחינות רצון חופשי הוא אוקסימורון (תרתי דסתרי).
הרצון הוא לא המנוע של הנפש. הרגשות הם המנוע. אם האדם הוא הרכב, את הרצון אפשר לדמות לנווט היושב בתוכו. הוא מנווט את הרכב ובכך מטה את כל כוחות הנפש לכיוון כזה או אחר. כשאני רוצה משהו, אותו רצון בדבר מניע את השכל שלי, הרגשות המחשבות, הדיבורים וכוח המעשה שלי כדי להגשים את אותו רצון.
מדוע חשוב לנו לדעת זאת? משום שזה אומר שלרצון המתעורר יש תפקיד. כנווט הוא חייב לכוון את כוחות הנפש לכיוון מסוים. מאחר וזה תפקידו הוא לא באמת יכול להיות חופשי או להוביל את האדם אל החופש. כלומר כשאני רוצה משהו, כוחות הנפש שלי יהפכו כפופים לאותו רצון. הרצון שלי בדבר לוקח לי את החופש, מעצם התפקיד שלו להכווין את כוחות הנפש למימוש אותו רצון.
אז מה יהיה עם החופש? איך משיגים אותו?
באחת האיגרות המרתקות של האדמו"ר הזקן, אגרת יא בתניא, הוא מסביר שיש דרך אחת להיות חופשי. דרך אחת להשתחרר מהמנגנון שכופה על כוחות הנפש לשרת את הרצון. דרך אחת להשכין את אור הבורא בחיי האדם. הדרך הזו כרוכה בביטול הרצון. ביטול כל רצון בענייני העולם הזה. ביטול כל רצון בתחום הפרנסה, הבריאות והילדים. עד כדי כך.
התביעה הזו קשה ומאתגרת. הדרישה שלו לביטול הרצון היא כה טוטלית עד שהוא מסביר באותה איגרת, שמי שמתעצב או מתאונן בגלל שחסר לו דבר מה שהוא רוצה, "הרי הוא ככופר". התביעה של האדמו"ר הזקן דורשת שחרור מלא מהרצון הפרטי והזמני.
אולם כגודל האתגר כך השכר של ביטול הרצון הפרטי. השכר הוא חופש אמיתי ומתיקות אינסופית. חופש לראות את המציאות אחרת, להתעלות ולהיות משוחרר מהכבלים של הרצונות. בדרגה כזו האדם שמח במקומו ובטוב הסובב אותו. והשמחה הזאת היא שמניעה את כוחות נפשו.
ההתייחסות המוכרת ביותר לרצון היא "עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". רגילים להבין מכאן שעלי 'לכופף' את הרצון המקורי והחופשי שלי לרצון ה'. אתה רוצה?! יצר הרע!
אמנם, במקום אחד כותב השפת אמת (בהעלתך תרל"ו) כי "יש לפרש 'כרצונך' כפשוטו" – "עשה רצונו" של ה', עד כמה? "כרצונך"... עליך לעשות את רצון ה' כפי שאתה רוצה באמת, ולא לשקר. בתוך כל יהודי קיים באמת רצון טוב, וכשהוא פועל לפי רצונו יש למעשיו קיום אמיתי. לעומת זאת, לְמה שהאדם מוסיף ומפריז מעבר לרצונו הטוב אין קיום לאורך זמן (לא רק כי לא יהיה לו כוח, אלא כי ה' אינו חפץ בכך – "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני"). בטוב שנעשה ברצון החופשי, אומר השפת אמת, יש ברכה (ועליו נאמר "טוב מעט בכוונה"). והשכר עליו הוא שגם ה' יעשה את רצונך, היהודי, "כרצונו" הטוב, וה' רוצה להיטיב לנו הרבה מאוד...
יתר על כן, רצון האדם הוא באמת חופשי וגמיש – מי שלא מפריז ו'מכביד' במעשיו על רצונו הפנימי, יכול בקלות להתקדם, לבטל את רצונו לה', לתקנו במידת הצורך ו'לעוף' עם הרצון עוד ועוד. כאשר המעשים עודפים על הרצון האדם נעשה כבד ומקובע, הוא 'נחנק', אינו יכול לבטל את עצמו לה' ואינו יכול להצמיח ולרומם את הרצון, שכבר 'נקבר' תחת עודף המעשים נטולי-הרצון.
על רצונות רעים צריכים להתגבר, וגם ברצונות הטובים צריכים ללכת "מחיל אל חיל", אך דווקא כאשר נשארים מחוברים לרצון הטוב הפנימי והאמיתי ניתן להתקדם ולצמוח איתו בחופשיות (ואפילו לעשות 'אתכפיא', להתאמץ ולהתגבר על עצמי, באופן רצוני באמת). "עשה רצונו – כרצונך!".
כבר 3334 שנה אנחנו מציינים את מעמד הר סיני בחג השבועות. ובכל שנה העיסוק המרכזי הוא
אמירת ״כל נדרי״ בבית הכנסת בעיירה לובביץ' הסתיימה. הקהל, שעטוף בטליתות ולבוש לבן, משתתק וממתין. והחזן,
אָנָּא ה' אֱ־לֹהֵינוּ וֵא־לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתֵנוּ וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתֵנוּ, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ עַזֵּי פָּנִים וּקְשֵׁי
"ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום, ובו תינשא מלכותך"… מלך מלכי המלכים יושב על
היום נעשה משהו קצת אחר. משאירים את השכל בצד, עובדים רק עם תחושות. * משחק האסוציאציות: