שלום חברים, אתם יודעים, בט"ו בשבט חל יום ההולדת של רבי נתן מברסלב. חסידים היו אומרים בדרך צחות: "ולא נתן למוט רגלינו", זאת אומרת שלולי רבי נתן שהשאיר לנו את תורתו של רבי נחמן, לא היינו נשארים על עומדנו…
הנה קטע מתוך הספר 'חיי מוהר"ן' (אות שעח) בו רבי נתן כותב על עצמו ומספר לקוראים בדרך נוגעת ללב כיצד רבי נחמן שיבח את צורת כתיבתו. אמנם אנחנו מכירים את העניין של "יהללך זר ולא פיך", אבל לפעמים כשאדם מעביר את המידע כפי שהוא קיבל אותו – זה בגדר סיפור ונתינה לאחרים מבלי חלילה להיכנס לענווה פסולה.
לְעִנְיַן כְּתִיבַת סְפָרָיו הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁהַרְבֵּה תּוֹרוֹת כָּתַב בְּעַצְמוֹ [רבי נחמן] זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה וּקְצָת כְּתָבוּהוּ הַחֲבֵרִים וְהַשְּׁאָר כָּתַבְתִּי, אָמַר שֶׁהַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי הוּא סָמוּךְ לְהַמְכֻוָּן. וְהוּטַב בְּעֵינָיו הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי, וְאָמַר שֶׁאַחֲרָיו אָנֹכִי. הַיְנוּ לְעִנְיַן צַחוּת הַלָּשׁוֹן שֶׁל הַתּוֹרוֹת, הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי הִיא מְעֻלָּה מִכֻּלָּם הַרְבֵּה. אֶפֶס הַלָּשׁוֹן שֶׁלּוֹ בְּעַצְמוֹ טוֹב וּמְעֻלֶּה בְּיוֹתֵר בְּוַדַּאי, אֲבָל אַחַר הַלָּשׁוֹן שֶׁלּוֹ הוּא הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי שֶׁתֵּכֶף בַּמַּדְרֵגָה שֶׁאַחֲרָיו נֶגֶד הַלָּשׁוֹן שֶׁל שְׁאָר הַחֲבֵרִים, כִּי לא הוּטַב בְּעֵינָיו לְשׁוֹנָם כְּלָל בְּכַמָּה אֹפַנִים, כִּי עַל פִּי רֹב לא עָמְדוּ עַל הַמְכֻוָּן כְּלָל. וְגַם הַמְעַט שֶׁהֵבִינוּ לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לִכְתֹּב עַל הַסֵּפֶר כָּל אֲשֶׁר הֵבִינוּ בִּלְבָבָם וַה' אֱלֹקים נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים וְהוּטַב בְּעֵינָיו הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
מאוד נגעה ללבי העובדה שרבי נתן מספר לנו על עצמו ומביא לפנינו את המידע הזה, כאומר: דעו לכם שיש לי הסכמה מרבי נחמן על התורות. אפשר לומר שהוא למד את היכולת לדבר על עצמו מרבי נחמן עצמו, כמו ב'מעשה משבעה קבצנים' שבכמה מקומות הוא אומר "ויש לי הסכמה על זה מהנשר הגדול" ומביא תיאורים של אנשים גדולים במעלה שמאשרים את העניין.
אפשר לומר שעבורנו, בהקשר כזה, אנחנו צריכים את הסכמת הלב. כלומר, כשאנחנו באים לכתוב תורות וחידושי תורה ששמענו ואנחנו רוצים לזכור אותם ולחזור עליהם בשביל להעביר אותם הלאה, ראוי לנו לכתוב אותם ולבקש מהלב הסכמה שהדברים נכתבים היטב.
מעשה בדרשן וחבורת לצים
נקודה נוספת שאני רוצה לפניכם קשורה לשבת הזו:
בשבת פרשת יתרו תקס"ט (לקוטי מוהר"ן תנינא, לב) אמר רבי נחמן תורה העוסקת בנושא מאוד מעניין. התורה מתחילה במילים "יש צדיקים גנוזים והם יודעים פנים בתורה". כלומר, צדיק "גנוז" זהו צדיק שלא התפרסם בעולם, "אך הם צריכים להעלים תורתם, וכמו שמספרים מעשה מהבעל שם טוב עם הדרשן", כשבמקור הדברים אין פירוט מה היה הסיפור הזה.
התורה ממשיכה ואומרת: "וגם אצלו [אצל רבי נחמן] יש לפעמים שיודע תורה שיש לה פנים, דהיינו פנים בתורה" – חשוב להסביר ש"פנים" פירושו גילוי, כלשון הכתוב "יאר ה' פניו אליך", וכך גם כשאומרים שיש "שבעים פנים לתורה" אלו לא רק 70 פירושים אלא הם כמו הארת פנים מכיוונים שונים, כלומר שכל פירוש והבנה חדשים בתורה מביאים אור חדש לעולם – "והוא צריך להעלימה ואינו אומרה, ולפעמים אינו כותבה כלל, ולפעמים כותבה ואחר כך שורפה".
הדבר הזה ממש מעורר שאלות: מדוע יש תורות שלא כותבים אותן? ומדוע היו כאלו ששרפו תורות מסוימות שכתבו, כמו שמקובל במסורת על כמה צדיקים קדמונים?
ייתכן שנישאר הפעם עם השאלות כחומר למחשבה והתבוננות, והנה סיפור המעשה של הבעל שם טוב עם הדרשן שסיפר רבי נחמן לפני אמירת התורה הזו, כפי שמובא בחיי מוהר"ן (נב) ביחס לתורה שהזכרנו עכשיו: "וסיפר מעשה מקודם שהבעל שם טוב ז"ל היה בקהילת קודש בראד ונתאכסן אצל גביר אחד, והיו מסובים שמה על השולחן אנשים רבים מכובדים לכבודו, והיה יושב שם למטה אצל השולחן [בקצה השולחן] דרשן אחד והיה אוכל הרבה, והסתכלו עליו שאוכל הרבה מאוד והתחילו ליתן לו ולהושיט לו אכילה הרבה בשביל ליצנות…"
אתם אולי מכירים את זה. לצער הלב, לפעמים כשמישהו מתנהג קצת מוזר, אזי אנשים שאין בהם חמלה, כבוד ודרך ארץ לפעמים דוחקים בו שיעשה עוד ועוד את הדברים הלא־מקובלים כדי לעורר עוד יותר צחוק וליצנות. כך גם היה כאן, "והדרשן עשה את שלו ואכל הרבה כל מה שהושיטו לו, כגון דגים שהיו אוכלים שני אנשים חתיכה אחת, והדרשן אכל בעצמו שתי חתיכות דגים. וכן רוטב שהיה אוכל בעצמו קערה מלאה וכן בשאר המאכלים, והם הושיטו לו בכל פעם בשביל ליצנות מחמת שראו שאוכל הרבה".
האירוע לא הסתיים בכך, ו"אחר כך התחילו להפציר אותו שיאמר לפניהם תורה"… אתם מבינים לאיזו דיוטא תחתונה הגיעו הלצים הללו? "וכוונתם היה גם כן בשביל ליצנות, שיאמר תורה על השולחן שהבעל שם טוב מסב שם בראש". כך הם דחקו בו ואמרו לו: נו, תגיד משהו… "והוא נהג בתמימותו והתחיל לומר לפניהם תורה והתחילו לשחוק ממנו בתוך פיסת ידיהם, והיה בעיניהם לחוכא ואיטלולא". מה אומר לכם? זה ממש קטע לא נעים לקריאה.
"והבין הדרשן שהם מתלוצצים ממנו בשביל שאוכל הרבה, ענה הדרשן ואמר: וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכול חתיכת דג?!"
הזמנה להתבוננות
חברים, המשפט האחרון הוא נושא להתבוננות. אתם מוזמנים להביא את הסיפור הזה לסעודת שבת ולשאול את המסובים איזו חוכמה עתיקה, פנימית ונסתרת טמונה במשפט הזה. יכול להיות שלא היינו מתייחסים ברצינות למשפט כזה אלמלא היינו יודעים איך הבעל שם טוב ורבי נחמן התייחסו אליו. ובכן מה אירע שם? "הסתכל הבעל שם טוב וראה כל העניין, והקפיד וכעס עליהם ושמע תורתו של הדרשן והוטב בעיניו מאוד, ואמר הבעל שם טוב שזה הדרשן אומר תורה מפי אליהו".
חבל שאין לנו את הדברים שהוא אמר בתורה שלו, אבל נותר לנו משפט אחד מהדרשן המופלא: "וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכול חתיכת דג?" אפשר לומר, בדרך הקישורים הנסתרים, שאולי זה עצמו משפט של תורה מפי אליהו. האם אנחנו מוכנים לעיין במשפט הזה ולמצוא בו משמעות?
"כל זה סיפר רבנו ז"ל, ואחר כך אמר רבנו ז"ל שדבר זה הוטב בעיניו מאוד מה שאמר הדרשן: וכי אם אין יכולים לומר תורה אסור לאכול חתיכת דג?"
חברים, המשפט הזה שרבי נתן מצטט בשם רבנו, שציטט בשם הדרשן שאמר בשולחן של הבעל שם טוב בקהילת קודש ברוד, הוא כאמור נושא להתבוננות. יש לנו השבוע הזמנה להביא בפני בני הבית או החברים את הסיפור עם המשפט של הדרשן שהבעל שם טוב אמר עליו שהוא שומע תורה מפי אליהו, ולראות האם נוכל למצוא בו משמעות ותוכן מסוים. לחיים!
