אם היו מחלקים חודשים לפי צדיקים, נראה לי שרבי נחמן היה מועמד רציני לקבל את חודש אדר. חודש שבו אתה אומר כל היום "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ושואל את כולם… איפה השמחה. 
בתורה המפורסמת שלו על ההתבודדות מספר רבנו על המעלה הגדולה והעליונה ביותר, ללכת לדבר עם בורא העולם יתברך, בשפה פשוטה, תוך כדי קשר רגיש עם השמיים. בסוף התורה אומר רבנו "וזו השעה צריכה להיות בכל יום שעובר עלינו". שעה ביום לקדוש ברוך הוא? למי שרוצה – זה אפשרי. 
אלא שאז רבנו מסיים את ההוראה במשפט: "ושאר היום יהיה בשמחה". מה? אחרי שסקרתי בפני בורא העולם את הקשיים שלי, את החלומות שלי, את הפער שהוא אחראי עליו בין המקום שלי למקום שבו אני והוא רוצים שאהיה – אחרי כל זה מבקשים שנהיה בשמחה? על פניו זה מתכון להיות בבאסה כל היום. 
אז מה רבנו אומר לנו? איך אפשר לנסות לחתור לשם? 
נתחיל בזה שהשנה בתור היותה מעוברת ושומטת יש לנו כבר כבר זמן כפול לנסיון. או יותר נכון, נתנו לנו חודשיים לעבוד על משהו שבדרך כלל לוקח חודש. בשורה מעודדת?… לא ברור, אבל זה לא משנה את העבודה. 
דלת פתוחה
איך שאר היום יהיה בשמחה? איך? אני לא מבין את זה. מה אתה מתכוון רבנו? 
אז כמו בכל נקודה שהמוח עף ולא קולט ואתה יושב וממלמל לא יודע כלום… זה הזמן להתחיל בקטן. 
מה יש לנו כאן בחודש אדר? על מה כל המהומה? מגילת אסתר… הנס הגדול. ההיפוך שאני ואתה מייחלים לו, לעלות מהמקום האישי הנמוך של כל אחד מאיתנו. את זה אני מכיר. זה הרגע שאני משתדל לא לדבר אל עצמי בכשלים ובעובדות, בהלכות ובחיובים, אלא כמו אל ילדים. 
כרגע כשאני בקטנות מול השמחה, אני צריך חיזוק כמו לילדים. איך? מספרים להם סיפור. מגילת אסתר היא סיפור מעשיות נפלא. ואם רבנו אמר שזה מעורר מהתרדמת, בניגוד לסיפורים לפני השינה, אז צריך להתחיל בסיפורי מעשיות. 
יש בלב שלנו דלת שהיא כמעט תמיד פתוחה לשמוע סיפור, רחוק מאי שם, ולמצוא בו את עצמנו. לסיפור עם נשמה ורצון יש יכולת להפיל קירות וחומות, ראו את מפעל חייו של רבי שלמה קרליבך. כמה שמחה יש אחרי ששומעים סיפורים מהתקופות הכי קשות של היהודים, ועדיין המסקנה היא שמחה. זה עניין ההיפוך. 
בחודש ההיפוך אני מנסה את זה על עצמי. לספר לעצמי את המהפכים של חיי. את המהפכים הנסיים של בני עמי. ההיפוך ברור. השמחה רצויה. אבל איך? רבנו מסביר שזה היה הנשק של מרדכי היהודי במגילה: הסיפור עצמו. כשאתה מספר סיפור של אמת, הוא טומן בכוחו יכולת לעורר את האדם מהמצב שהוא אפילו לא קולט שהוא נמצא בו. זה בעצם נשק יום הדין של מבקשי המהפך.
"כִּי מָרְדְּכַי הוּא בְּחִינַת רַב חֶסֶד, בְּחִינַת הַדְרַת פָּנִים, בְּחִינַת עַתִּיק יוֹמִין, בְּחִינַת סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה שֶׁל כָּל הַשִּׁבְעִים פָּנִים הַנַּ"ל, כִּי מָרְדְּכַי בְּגִימַטְרִיָּא רַב חֶסֶד, וְזֶה שֶׁמָּצִינוּ שֶׁכָּל עִקַּר הַגְּאֻלָּה הַהִוא הֵבִיא מָרְדְּכַי עַל-יְדֵי סִפּוּר מַעֲשֶׂה בְּחִינַת וַיַּגֵּד מָרְדְּכַי לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, שֶׁסִּפֵּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁהָיָה לְאֶסְתֵּר, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַהַסְתָּרָה, בְּחִינַת שֵׁנָה כְּדֵי לְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה וּלְגַלּוֹת הַהַסְתָּרָה עַל-יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל".
סיפורי מעשיות משנים עכשוויות
מרדכי הצדיק הפעיל את הסיפור שלו על המלך. משם הסיפור מקבל כיוון ברור. מרדכי לא ניסה להפעיל את השכל, הוא הביא את הלב שלו לסיפור שלו. זה דרכם של צדיקים להעביר אלינו את התורה, את האור, את ההשגחה, את ה… שמחה. כן, זה הכלי. 
סיפורים מדברים על מה שהיה, אבל הם מכינים אותך לצאת לדרך לחיים שעוד יהיו לך. אתה תזדקק לאותה שמחה. כי לחלל הלא שמח של שאר היום עלולה להיכנס עצבות לנוכח מראה המציאות הארצית. הסיפור הוא ההתחלה. 
זה הזמן לשאול: תגיד, מה הספור שלך? של חייך? של קרוביך? אם עם שלם נגאל מזה, מה הסיפור בשביל כזה סיפור אלוקי לגאול אותך לשמחה כל שאר היום. אפשר לספר על זה. אשמח לשמוע.
פתחתי מייל מיוחד כדי להקשיב לסיפור שלכם על השמחה. כתבו לי. [email protected]