גם אחרי שעזבתי את הסגנון המוזיקלי שבו כתבתי בצעירותי אצל מורי אנדרה היידו, גם כשהפסקתי לכתוב מוזיקה קלאסית ונטיתי יותר לכיוון השירים – עדיין הייתי מגיע לאנדרה, להשמיע לו את יצירותיי. עם כל אלבום חדש שהוצאתי דפקתי על דלת ביתו, בגבעת מרדכי, ונכנסתי.
ידעתי ששירים הם לא ממש "כוס הקפה שלו". אנדרה היה נטוע עמוק במסורת של מלחינים אירופאים כמו בארטוק ומאהלר, ואני כבר רעיתי בשדות של כספי, הביטלס… ויותר מכולם – הרב קרליבך.
את השרים הראשונים הוא מאוד אהב.
אלבום אחר אלבום חיפשתי הצלחה, ואפשר לומר שהתרחקתי עוד צעד מסגנון נעוריי, אך התמדתי להגיע ולהשמיע. לעיתים אנדרה שיבח, לעיתים פירט לְמָה התחבר ולְמָה פחות. עיתים אמר שזה קצת זר לו. פעם אחת אפילו כעס מעט.
זה היה כשהשמעתי לו סקיצה של השיר "קבעתי את מושבי". תבינו, זה היה כבר להיט ענק בהופעותיי, אבל אנדרה היה "קוצקער" אמיתי. אולי התופים בהקלטה היו חזקים מדי ואולי זו הייתה השמיעה שלו, שנחלשה מאוד בשנתו האחרונה, והוא הוכיח אותי כהוגן: "אהרן, את זה אני לא מקבל! אתה גם לומד תורה וגם עושה מזה ביזנס? אני רוצה… שתפסיד כסף ממוזיקה! אתה יודע כמה מעות השקעתי בהוצאה לאור של יצירותיי וביצוען? את כל חסכונותיי!"
תתפלאו. כל כך מתוקה הייתה עליי התוכחה שלו. פתאום הרגשתי כמה אני עמוק בתוך עולם ה"תעשייה" וה'שׁוֹאוֹ בִּיזְנֶס'. הרגשתי שאני רוצה לחזור בתשובה. הרגשתי כאילו מישהו מקלף מעליי קליפה שאני נמצא בה – במות, כבוד, אמרגנים, זרקורים. איך נפלתי לשם? הייתי כמו חסיד מהסיפורים שחושב שהוא בדרך הנכונה ומגיע אל הרבי שלו, ופתאום, רק מלהיות במחיצתו, מבין כמה הוא לא עצמו. הייתי כמו… 'ראש חבורת הליסטים' מאותם משלים של חודש אלול, ההוא שבסוף נזכר שהוא בן המלך אלא שנתרחק מזמן מהארמון והתחבר לחבורת הרחוב…
ירדתי במדרגות ביתו, מתגעגע לתמימות, לחיפוש, לכתיבה לשם שמיים.
אהבתי את אנדרה, וידעתי כי הוא כל כך רוצה בטובתי.
לפני כמה חודשים הלכתי למפגש השנתי ביום פטירתו. התכנסו שם בני משפחה, חברים ותלמידים. עלו זיכרונות, נאמרו דברי תורה. לפני שיצאתי, סיפר לי בנו, בדרך אגב, שהוא היה אצלו פעם, באחד מאותם הביקורים שלי. אחרי שיצאתי, אנדרה אמר לו: "דע לך, אהרן הזה, על דבר אחד אני מעריך אותו ביותר… אף על פי שאני מוכיח אותו, הוא לא מפסיק לבוא. שוב ושוב בא ומשמיע לי את פירותיו החדשים".
