עברו כבר כמה חודשים מהיום בו נלקחו באכזריות, בשם כולנו.
כבר כמה חודשים הם רחוקים מהבית, מהמוכר והידוע, מהחיים.
כבר כמה חודשים שהם נושמים בקצב אחר, שוכחים את קצב הרצון.
כבר כמה חודשים שהם סופרים את הימים את השעות, והרגעים מציינים יום ועוד יום ועוד יום, אוסף של רגעים.
כבר כמה חודשים הם נעים בין תקווה לייאוש ותקווה, מנסים להחזיק את הראש מעל המים, להאמין שיבואו ימים חדשים.
כבר כמה חודשים הם חושבים על האחים בשבי, סופרים את הימים, 246 ימים שהם כל-כך הרבה שבועות, שהם נצח.
כבר כמה חודשים שהם מתכוננים, מדמים ערי אויב, מלאות נחשים ועקרבים.
כבר כמה חודשים, הם חדים ומדוייקים עד הרגע הזה בו כאיש אחד בלב אחד הם ילכו להציל.
כבר כמה חודשים הם יודעים, שבת בבוקר פרשת במדבר האות ניתן, הם נכנסים.
הם הולכים בשקט, נראים כישמעאל, זוהרים כישראל. זורעים זרעי קיץ בארץ חרב, חרבה.
איש אינו יודע מה מתחולל בלבם ונפשם של גיבורים שיודעים שחוט השיערה מפריד בין כישלון להצלה.
"היהלומים בידינו", קולם נשמע, ברוך פודה ומציל, ברוך מתיר אסורים.
ובבתים ובבתי הכנסיות ישמחו ענווים בפדיון השבויים.
אך בעומק הם מודים גם על אחים גיבורים שמוכנים למסור את הנפש, לוותר על החיים, בשביל מישהו אחר שהם אפילו לא הכירו לפני כמה חודשים.
ופתאום הפירוד נעלם, כל אחד הוא יהלום, זוהר כזוהר הרקיע, הדומה לכיסא הכבוד.
ומלך מלכי המלכים, מלך פודה ומציל, מלך מתיר אסורים, יביט ממעון קדשו החרב הנבנה אט אט, ויראה אותנו בנים אהובים, כאיש אחד בלב אחד, קצת כמו אז, עת עמדנו טהורים בתחתית ההר, ויאמר די לצרותינו ויצווה ישועות יעקב, במהרה בימינו בקרוב.
"על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון"
