לו הייתי מוצאת את האפיקומן בליל הסדר, ויכולתי לבקש רק בקשה אחת ממלכו של עולם, הייתי מבקשת גאולה. אמת, יש אנשים עייפים, שלהם הבקשה שלי עשויה אולי להישמע להם קיטשית להחריד, אבל הבוחן כליות ולב יודע עד כמה אני מתכוונת לכך.

רבי נחמן כותב, שבדור שלנו הגלות היא עניין פנימי לחלוטין, שלכל אחד יש בו חלק. כל אחד חי עם 'פיסת גלות' עמוקה בתוכו, שגורמת לו להרגיש מאה פעמים ביום עד כמה הוא חסר תקנה. ואת הגלות הזאת, אני פוגשת בכל יום מחדש חזק בתוכי. מתגלמת בבלבול, בחוסר הדעת, בייאוש, בחוסר האמונה, בפחדים שאני מפחידה את עצמי, בקטנות, בגעגועים האיומים שלי אל התכלית שלי, אל היוצר שלי, שאני מנסה להשתיק בכל יום מחדש דרך איזה בגד חדש, גלידה טובה או רב־המכר שבדיוק יצא. דרך משהו לשקוע לתוכו, רעש חזק יותר לשמוע, משהו מכאיב פחות להתעסק בו, מאשר הקול הפנימי של הנשמה שלי, שצועקת לי.

וברגעים המעטים שבהם אני זוכה לגדול ולהתחבר לצערו הגדול של כלל ישראל, יוצא לי לפעמים לפגוש גלות, שכואבת לי והופכת את הבטן יותר מהגלות האישית שלי.

כתפיים קטנות

יוצא לי לדבר לפעמים עם אמהות שכולות שחייהן אינם חיים, ושתמיד בסופו של דבר, עם כל האמונה שאפשר לנסות לחבק בה ולנחם דרכה – המילים בסופו של דבר תמיד איכשהו קופאות באוויר נוכח הכאב התהומי, לא מצליחות לגבור עליו, וגם השנה, הכיסא הריק בליל הסדר הזה יהווה תזכורת מכאיבה לא רק לאליהו הנביא, אלא גם לילד שלהן, שנקטף בדמי ימיו.

יוצא לי לדבר עם רווקות עייפות, שבמשך שנים ארוכות מחכות לאיש שלהן, והוא לא מגיע, וגם השנה הן יישבו סביב אותו שולחן, שגדוש ככל שיהיה במסובים – אבל עבורן תמיד, בכל שנה מחדש, ירגיש ריק.

יוצא לי גם להביט לעיתים בפניהם האפורות של מדוכאי הייסורים, של יתומים ואלמנות שעבורם פסח הוא חג של בלי אבא, ואפילו של סתם אנשים עייפים מעמל היומיום, שחסרים דעת אמתית שתיתן להם טעם להמשיך במסע הזה. וכל אלה הם הילדים שלך, ריבונו של עולם. מחזיקים בקושי על כתפיים קטנות, גלות כבדה כל כך, בת אלפי שנים.

כל־כך מתגעגע

מאז שאני ילדה, אפיקומן תמיד היה מנהג מתוק ששייך לילדים. זכורה לי במיוחד שנה אחת, שבה אחד הקטנטנים במשפחה שלנו מצא אותו, ואז נעמד, נבוך ומבויש, אבל מרוגש כולו, דרוך בציפייה לקראת הרגע שסבא ישאל אותו מה הוא מבקש בתמורה. ואז הוא שתק לרגע, ולאחריו ענה בנימת חשיבות: "בלון. אני רוצה שסבא יקנה לי בלון!". למשמע הבקשה שלו נשתררה לרגע דממה, ומיד לאחריה החלו למלא את האוויר פרצי צחוק בלתי נשלטים של הנוכחים בסדר. כולם הבינו, שרק ילד קטן וחסר דעת יכול לבקש מסבא שיכול לקנות לו כמעט הכל – דווקא בלון.

ואני ישבתי שם, ודמעות הציפו את עיניי. בעיני רוחי, באותם רגעים ראיתי אותנו, כל אחד ואחד מאיתנו. עומדים בלילה שכל כולו מעל הטבע, משולל המציאות לחלוטין, שכולו ניסים ורחמים, אבל לא מבינים את גודל האהבה והיכולת של אבא שלנו להושיע אותנו. לא מבינים כמה הוא רוצה להיטיב איתנו, לו רק נצעק אליו... ומה מבקשים אז, בשעת אמת? בלון.

אז הלילה ריבונו של עולם, אני לא מתפשרת יותר. אני צועקת לך, בשם עם ישראל כולו, שתגאל אותנו כבר. כמו שעשית אז, שם במצרים, לפני אלפי שנים. ואני יודעת שאתה יכול, ויותר מזה, יודעת גם שאתה רוצה. וגם אנחנו רוצים אבא. כי עם ישראל עייף, וכבר כל כך מתגעגע הביתה...