כבר קרוב לעשור אני לומדת קבלה. לא קבלה מעשית (של עשייה-doing) אלא קבלה הוֹוית (של הוויה-being). ובמילים אחרות: אני כל הזמן ממשיכה ללמוד להסכים לקבל. לבקש עזרה, להזדקק.
הייתי צריכה לעבוד קשה כדי להפנים שגם קבלה היא איכות חשובה בעולם. לא איזה נעבעך מיותר שהיה עדיף בלעדיו, כמו שהרגשתי לגבי כל מגרעת שלי שזָקְקה מילוי. הסכמה לקבל היא נתינה לַקרובים – של אפשרות להעניק, להשפיע מטובם, לשַמח; כלי קיבול הוא מקום בטוח-פתוח (וכשצריך סגור) להתפתחות פֵּרות מתוקים – רחם הוא דוגמה מופלאה; הזדקקות מזקקת, ויוצרת זיקה; קבלה קשורה הדוקות ליכולת לקבל גם את המציאות, ועוד.
אבל לאחרונה הבנתי עוד משהו, חדש וכיפי.
זה התחיל בשיחה עם חברה טובה, במסגרת תהליך שבו עבדנו יחד על הוויה – חיבור לעצמה, הכרה במקום המדויק שלה ושמירה אוהבת גם עליה ולא רק על הסובבים. בכל פעם עלו מקרֵי יומיום חדשים, ודרכם עשינו צעד ועוד צעד פנימה.
באחד הימים היא סיפרה על מפגש לימוד שלה עם עוד שלוש חברות, שבדרך כלל מתקיים בביתה של אחת מהן. באותו שבוע היה לחברה שלי עומס גדול, היא חששה מנסיעה נוספת והעדיפה שהפעם ישוחחו בטלפון, כמו שהן עושות במקרה הצורך. כששיתפה את המארחת זו ענתה שגם היא וגם המשתתפת השלישית רוצות להיפגש פנים אל פנים, ולא היה לה נעים להמשיך לבקש. מצד שני היא גם הבינה יותר ויותר שעוד יציאה מהבית ממש תזיק לה. ניסיתי לעודד אותה להיצמד לעצמה ולְמה שיהיה לה טוב, ולמרות רצונן ההפוך של שתי החברות – לשתף בהעדפה שלה גם את הרביעית. "מי יודע", זרקתי פתאום לתוספת חיזוק, "אולי אם את תהיי מדויקת לעצמך – זה אפילו יעזור לה".
ובכן, החברה החליטה בעוז להתעקש על עצמה ולבדוק בכל זאת גם עם המשתתפת הנוספת. היא יצרה איתה קשר, שטחה בכנות את הצורך שלה, ותוך רגע גילתה שבת שיחתה מרגישה הקלה עצומה – התברר שגם היא הייתה יכולה להשתתף הפעם רק במפגש טלפוני, אבל לא היה לה נעים לבקש… (בדיעבד אפשר להבין שאם כן היה לה נעים לבקש – היה נעים לא רק לה, אלא גם לחברה שלי.)
סוף טוב? חכו. כשחברתי פנתה שוב למארחת כדי לעדכן אותה ששתיהן מעדיפות טלפונית (לכולנו הרבה יותר קל לבקש בשביל מישהו אחר) – היא קיבלה זאת, וכך היה. רק מאוחר יותר נודע להן שבאזור התקיימה הפגנה ענקית, ואם שתיהן היו יוצאות לכיוונה – הן היו נתקעות בדרכים שעה ארוכה ובכלל לא מצליחות להיפגש.
וואלה, אני חייבת להודות שלפעמים המציאות מאמינה במה שאני אומרת אפילו יותר ממני.
מאז המקרה הזה התחלתי לשים לב שהוא לא בודד.
אחרי שקנינו מייבש כביסה רציתי לברר אצל נשים בעלות ניסיון מה באמת אפשר להכניס למכונה ומה לא. התלבטתי רגע אם לשלוח את השאלה בקבוצת נשות היישוב – כך שאני 'מציקה' לכולן ומוסיפה עומס – או להעלות רק לסטטוס, וכך רק מי שרוצה צופה. החלטתי לשלוח בקבוצה. ראשונת המגיבות פירטה רשימה ארוכה של בגדים שהיא לא מייבשת במכונה, אחריה מישהי כתבה שהיא דווקא כן מכניסה מכנסיים עם גומי והשלישית הוסיפה שמניסיונה אפשר גם חולצות עם פייטים, עד ששמתי לב שבהדרגה מתפתח שיח ער בין כולן, והצורך שלי לא מהווה בו את המרכז, אלא רק את המקור: נשים שכמעט לא השתמשו במייבש כי חששו לא להישמע לתוויות – הבינו שאפשר להתגמש עם ההוראות, והמשיכו לוודא זאת מול שאר הכותבות בקבוצה. בסופו של דבר השאלה שלי לא העמיסה, אלא דווקא הפחיתה עומס כביסה מהכתפיים.
נזכרתי שגם אחד המוצרים שקניתי לבית, שכמוהו חיפשתי שנים בלי לדעת שהוא בכלל קיים, התגלה לי כי אִשה אחרת ביקשה עזרה בקבוצה, ושאלה אם יש למישהי דיס/המלצות עליו.
לימדו אותנו לעזור, להתנדב ולתת ממה שיש לנו. והנה מתחדש לי שאפשר לתרום גם ממה שאין לנו! בקשת עזרה היא לא רק אילוץ מבאס; יש לה מקום בעולם. מקום ריק, חסר, אבל שובָשוב מתבהר שלא רק 'לתת זה לקבל' – גם לקבל זה לתת.
גיליתי שהזדקקות יוצרת זיקה לא רק בין היד הפשוטה ליד המושטת – היא יכולה ליצור זיקה גם במעגלים רחבים יותר ולחבר בין עוד ועוד אנשים. לִברוא יש דווקא מאַיִן.
אני מחזיקה בתוכי נר שזקוק להדלקה? גם אני וגם העולם לא נרוויח מכך שיישאר לבד בחושך. לכולנו יהיה טוב יותר אם אמצא את הסכמת הלב לקבל – ואז אתקרב עם הפתילה הכבויה שבידי אל מי שיש לו אש. הנר החסר שלי עוד יהפוך לנר למאה.
