אורי: כבר איזו תקופה יש לי תחושה שהעולם ממש סוגר עליי מכל הכיוונים. זה שיש גשמיות וצריך לדאוג לזה – זה בסדר, אבל כשהיא מתחילה להפריע לעבודת ה' זה כבר מתחיל להציק. אתה לומד בליקוטי מוהר"ן ש"אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה", אז אתה אומר, בסדר, אני יודע שיש הסתרה שבתוך הסתרה. ופתאום אתה מגלה שר' נחמן היה רציני כשהוא כתב את זה, ושבאמת יש הסתרה בתוך הסתרה, ולמצוא שם את השי"ת זה נורא קשה. יש לך כסף, אין לך כסף, אבל למה זה מפריע ללמוד, להתפלל? איפה השי"ת בכל הסיפור הזה?

שלהי אלול עכשיו, וכבר עוד מעט ראש השנה, את המאמרים אני מכיר ויודע להגיד לעצמי הכל, רק דבר אחד חסר לי: "והשבות אל לבבך". ולכן אני יושב איתך, למצוא אותו כאן יחד.

לחיים, לחיים.

"יופי, אבל מה עושים עם זה?"

הרב בועז: חשבתי לעצמי השנה שגם במקומות שצועקים "אלול", יש את האלול שמדברים עליו, ויש את האלול המאולץ שלנו. האלול של אבותינו באמת היה כזה, רק אנחנו בעולם אחר, ואפשר לתלות את זה בכל מיני דברים. הרבי הריי"צ אומר את זה ב'ליקוטי דיבורים': לכם היה על מי להסתכל, אבל הילדים שלכם – על מי הם יסתכלו? זו שאלה אמיתית. ואנחנו עוד אחרי ה'ליקוטי דיבורים'.

ממילא גם מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים "העתק הדבק" ממה שכתוב בספר. רק ש"העתק הדבק" באופן כללי זה טוב לפרסומת, בעבודת ה' אי אפשר להעתיק ולהדביק.

ישבתי פעם עם מאמן אחד, קאוצ'ר. שאלתי אותו: "אתה הרי מלמד אנשים את העקרונות, את השיטות, אתה לא חושש שיום אחד לא תהיה לך עבודה"? הוא ענה לי: "אני לא חושש, כי מי שאני, אף אחד לא יכול להיות".

אורי: אמר לי פעם חסיד זקן שהם תמיד הרגישו שלמשפיעים שלהם יש איזו אש פנימית שעליה הם אף פעם לא מדברים, ודוקא האש הזו הכי תפסה אותם. והבעיה היא, שלי אין את האש הזו להעביר לתלמידים שלי. אמנם אני משחזר תכנים ששמעתי מרבותיי, אבל על האש שלהם אני לא יודע לחזור.

הרב בועז: זו בדיוק הנקודה, זו העבודה. כשאני יושב ולומד מאמר של אלול יש לפני שתי עבודות. יש את העבודה להבין את המאמר, הרקע, התוכן וכו'. ואחר כך יש עבודה נוספת, לשאול: איך המאמר אצלך? איך אתה היית אומר אותו?

לפני החתונה שלי רציתי לחזור על מאמר, אז למדתי איזה מאמר לחתונה בעל פה. הרב שטיינזלץ היה מסדר הקידושין, הוא איחר בכשעה, וחיכינו לו עם ההתוועדות. כשהרב הגיע הוא אמר שכבר מאוחר בשביל להתחיל להתוועד, אבל הרי אי אפשר בלי התוועדות בכלל, אז הוא אמר לי להגיד משהו. טוב, התחלתי לחזור את המאמר ואחרי כמה שורות הרב עצר אותי ואמר "נו, נו. בסדר, יופי, אבל מה עושים עם זה"? והלכנו לחופה.

כשלומדים מאמר לאלול או ראש השנה אי אפשר לעשות העתק הדבק, אין כאן הוראות תפעול. כן יש כאן ראשי פרקים, שים לב על מה צריך לחשוב. ועכשיו כל אחד לוקח את זה למקום שלו, לפי עניינו. כשלומדים 'ספר החינוך', יש שם איזה חרוז קבוע, "ונוהג בכל מקום, בכל זמן, לזכרים ונקבות". ובעצם זה אומר שהדברים שייכים גם אליך.

אמרתי השנה לתלמידים בכולל "השנה אנחנו נלמד את המאמר על המלך בשדה". שאלו אותי "אבל כל שנה אנחנו לומדים אותו?" אמרתי "לא, השנה אנחנו נלמד על המלך בשדה", שיהיו כאן פנים חדשות, שזה יהיה שייך אלינו.

אורי: השנה היה לי אלול מבולגן, התחלת שנה בישיבה עם המון עיסוקים, והטורים בקרוב אליך היו הזדמנות להתכונן קצת לאלול ולראש השנה. ובאמת הטורים האחרונים עסקו בתורה ו', רק הייתה בעיה אחת, כתבתי את זה לאחרים ולא לעצמי. והיו כמה מקרים, מהם מובהקים יותר ומהם מובהקים פחות, של 'ישמע בזיונו ידום וישתוק' ולא שתקתי. ואחר כך אמרתי לעצמי: "גלגלו לך עד פתח הבית את העבודה של אלול, ובמקום לשתוק לא שתקת! אז מה עשית בזה"?

אבל בוא נלך רגע צעד אחורה. יש לי הרגשה שמאחורי כל הדברים יש משהו בסיסי שחסר, לעמוד פנים אל פנים עם השי"ת, וזה נשכח איפשהו. אולי אני אנסה להסביר את עצמי טוב יותר: קשה לי לדבר עם השי"ת כי אני לא יודע מול מי אני עומד. פעם הוא מלך רחום וחנון, פעם אבא, פעם "המלך המשפט". אותך למשל ראיתי בכל מיני מצבים בחיים. אבל אני יודע שבכל פעם שאני רואה אותך, זה אתה. ועם השי"ת, אני אומר: "אני מכיר אותך מכל מיני זוויות, אבל אותך אני לא מכיר". התבודדות זו הרי הזדמנות להיפגש איתו, אבל פתאום גילתי שאני נפגש בקליפה חיצונית.

העבודה של אלול, שמכינה אותנו לראש השנה, שעולה מתורה ו' היא עבודה של התקלפות. המלך אמנם יוצא לשדה אבל דבר אחד הוא לא עושה, הוא לא מגיע אליך לאוהל אומר 'בוקר טוב' ויושב איתך לכוס קפה. הוא מחכה שאתה תגיע אליו, וזו תורה ו' – תפרק את הקליפות אצלך ואז תגלה גם אותי. זה לא שלא פגשתי אותו אף פעם, פגשתי אותו, אבל בכל זאת אני עומד מחוץ לאוהל ואת המלך עצמו אני לא פוגש.

הרב בועז: הקו הזה של 'ידעתיך', הוא באמת לא בר השגה. אבל יש ידיעה מוחשית ברמה אחרת, שהיא לא רמה של מפגש איתו, אלא כמו שכתוב במעשה מאבדת בת מלך: "אני יודע שישנו בוודאי". ואני חושב שזה הסיפור של אלול, הפגישה עם הוודאות האלוקית ולאו דווקא הפגישה עם העצם. המקום הזה, הוודאות הזאת. העצמיות של המלך היא בארמון, כשהמלך נמצא בשדה, הוא מופיע עם לבוש.

אורי: אז בראש השנה כשהמלך בארמון אנחנו צריכים לפגוש את המלך, אבל גם זה לא תמיד קורה.

הרב בועז: גם ראש השנה זה לא פגישה, אלא ודאות כזו שהופכת אותי לחייל, ודאות מתמסרת.

אורי: אז מתי אני רואה אותו?

הרב בועז: זו ה'ראיה' של חודש אלול, המפגש עם הוודאות.

אורי: אם ככה, גם תפילת נעילה היא ודאות ולא מפגש.

הרב בועז: אני מגלה אותו בכל מקום ואז אני מגיע למפגש. לפי מה שחז"ל אמרו, המפגש הוא בסוכות, עד שבשמחת תורה המפגש הוא ברמה הרבה יותר גבוהה.

אורי: בעצם מה שאתה מתאר זה מעבר מוודאות אחת לוודאות עמוקה יותר, עד המפגש, רק שבפועל זה לא קורה.

הרב בועז: אבל אני רוצה.

למה מסביב, נלך ישר

אורי: אתה לומד מאמר, מתכונן. קח לדוגמא את מאמר "תקעו בחודש" בליקוטי תורה, יש שם מושג כמו "צעקה מפנימיות הלב", אבל בפועל כשאתה שומע את תקיעת השופר אתה לא שם.

הרב בועז: כדי שאני אוכל להגיע לאיזשהו מפגש אני צריך להגדיר לעצמי למה אני מצפה, ואם אני לא יודע להגדיר את זה בוודאי שאני לא אגיע! ולכן רבים מתייאשים, כי לא יודעים למה לצפות. זו אחת הבעיות שאדמו"ר הזקן פתר בתניא, הוא סיפר לנו שעובד ה' הוא לא אחד שהגיע, אלא אחד שעובד. כשהוא אומר את המילים הללו, הוא שחרר את המתח הזה של ההנחה שעובד ה' הוא אחד שהגיע.

אפשר להלביש את זה על תורה ו', לא חייבים, אבל לצורך העניין. מה העניין להיות "בקי ברצוא בקי בשוב", למה לא פשוט להגיד שצריך רצוא ושוב? אם תשאל אותי שאלה ממסכת שאני 'בקי' בה, אני אדע לשלוף לך את הנתונים הנכונים. אם אני בקי ברצוא ובקי בשוב אני יודע מתי משתמשים ברצוא ומתי משתמשים בשוב. אחרת זו זו נשארת הגדרה נטולת שימוש.

הרב שטיינזלץ כותב ב'חיי שנה' שאדם שאף פעם לא חושב לערוך מעקב בחשבון עו"ש, מן הסתם הוא במינוס. אלול קורא לנו להתעורר להתחיל לעשות מאזן.

אורי: בתורה ו' ובמאמר "אני לדודי" משמע, שאלול הוא לא זמן לחשבון פרטי, אלא זמן לבחון את הנחת המוצא שלי, הרי היה משהו שגרם לעבירות שלי לקרות. ר' נחמן כותב שעיקר התשובה היא שישמע בזיונו ידום וישתוק, אבל הרי זה לא אחד משלבי התשובה. השנה חשבתי לעצמי שזה התיקון של הנחות המוצא שהובילו לחטא, רק ככה מגיעים לכך ש"יעיד עליו יודע תעלומות" שהוא לא יחטא. ואז מה, מה הודאות? אם אני אשיל את כל הקליפות, מה אני אגלה בסוף?

הרב בועז: זו התורה על הנקודות הטובות, אני אגלה בסוף שבפנים יש שם נקודה אלוקית ואלו הפנים השוחקות של ה'. עכשיו מתברר שבעצם הכל היה טוב. כל הזמן הרגשתי שאני רחוק ופתאום אני רואה שגם שם נמצא איתי ה' יתברך. ה' אומר לי: "זה אני לקחתי אותך את כל הדרך הזו כדי להפגש איתך, אבל למה מסביב? בוא נעשה את זה ישר, ניפגש בארמון כמו שצריך". זה הסוד של הפנים השוחקות של המלך.

אורי: זה באמת נורא מפחיד, הרי הכבוד זה הדבר שהכי ודאי אצל האדם. אדם מוכן לוותר על כל תאווה שבעולם, שלא יתמעט כבודו. ולכן אני לא מוכן לשתוק כשמבזים אותי, כי אני חושש שאז אני לא אשאר שום דבר. וזו הסיבה שאנחנו לא רוצים לעשות חשבון נפש, כי אם אני אסיים עם מאזן שלילי, אז מה נשאר ממני? חשבתי שאני מגיע לראש השנה עם פנים יפות, רענן, מסופר, ופתאום מתגלה שאני מגיע מאוד לא יפה! אז אולי לא כדאי לבדוק מה המצב, לסמוך על זה שהכרטיס אשראי עדיין עובר, עד שהוא נחסם. לפי מה שאתה אומר, חודש אלול בא ואומר: "אתה אמנם מגיע עם מאזן שלילי אבל זה לא מי שאתה".

הרב בועז: יותר מזה, ה' יתברך אומר לך: "מי אתה חושב שהביא אותך לשם? ניסיתי לעורר אותך מכאן ומשם וזה לא הולך, אז 'מסייעין אותו'".

אורי: כאילו השה שהלך לאיבוד, שהרועה אומר: "הלכת כל כך לאיבוד אז אני אדחוף אותך עוד קצת פנימה, ואז בסוף ניפגש".

הרב בועז: בדיוק. זה "מסייעין אותו". וכשאני מבין שהכל מתהפך לטובה זה חיוך עצום! אני פתאום מבין איך ה' איתי כאן וה' איתי שם! ממש בקי בשוב. ה' אומר לי: "חשבת שלא ניפגש? אז הנה, אני כאן, חיכיתי, עכשיו בא נלך ביחד"! בקי ברצוא זה כשאני מרוצה מעצמי מדי אז המלך אומר לך מראש שעפת על עצמך יותר מדי. ויום אחד כשזה ייגמר או יישבר, תזכור שאין לך ממה להישבר, מישהו פתח לך. בעצם מראים לנו כמה כוחנו גדול, מראים לנו לאן אנחנו יכולים להגיע, ועכשיו צריך להתחיל ללכת.

אורי: זו לא פגישה כמו שאני נפגש איתך, אלא זו הוודאות ש'אני' זה לא הקליפות שלי. אלול לא מכפר כמו יום כיפור, אבל הוא מספר שלמרות שאני לא מרגיש 'חלק אלוקה ממעל ממש', מתחת לכל הבוץ שאני מכוסה בו יש משהו.

הרב בועז: יותר מזה.

אורי: כלומר, שלא רק שבפנים יש משהו, אלא גם שמישהו לקח אותי עד כאן.

הרב בועז: בפנים יש משהו שקריטי שהוא יתגלה, ואם הוא לא מתגלה בדרך א' הוא יתגלה בדרך ב'.

אורי: למעשה אני פוגש את ה' פעמיים. בהתחלה מבפנים, אני מוצא אותו בתוכי, ואחר כך יוצא החוצה ומגלה שהוא זה שליווה אותי עד לכאן. הרד"ק אומר על "שבטך ומשענתך המה ינחמוני", שלכאורה, מה מנחם ב"שבט"? הוא אומר שהנחמה היא 'שלא עזבתני למקרים'. כשאתה מייסר אותי אני רואה שאתה כל הזמן מלווה אותי.

הרב בועז: יש משל מפורסם, אדם שמסתכל אחורה על החיים שלו, והוא רואה שהחיים שלו הם כמו חוף ים שעל החול טבועות צעדים. לאורך כל הדרך הוא רואה שני זוגות צעדים, אבל בחלקים הקשים של החיים שלו הוא רואה רק זוג אחד. אז הוא שואל את ה': "איפה היית?". וה' עונה לו: "אלו הצעדים שלי, לקחתי אותך על הידיים".

בסליחות אנחנו בעצם אומרים: "אני באמת לא יודע איך להסתכל עליך, אבל אני גם באמת לא יודע על מי יש לי להסתכל חוץ ממך". זו התמצית. אני לא אומר שלא היה כלום, אני אפילו לא אומר שלא יהיה כלום מכאן ולהבא. המילים הכי חריפות שקרובות לזה הן "נחפשה דרכינו ונחקורה". אנחנו כמעט לא מבקשים סליחה, גם לא מקבלים קבלות טובות, אבל אנחנו מגלים ש"אני תמיד עימך".

אם אני חי ככה בחודש אלול, אז אולי אין לי אלול כמו בעיירה לפני 200 שנה, אבל אני נפגש באמת. אני לא עושה העתק הדבק וזה גם לא יעבוד, אני חי את האלול שלי.

מסופר על ר' ירוחם, המשגיח של ישיבת חברון, שעלה לדבר בתחילת אלול. הוא נעמד, הסתכל בעיניים של כולם, המתח לקראת שאגת ה'אלול' היה בשיאו, ואחרי שעה ארוכה מאוד אמר להם דרשה ארוכה מאוד, שלושה משפטים: "תראו, כשיהודי יושב בחברון ובאמצע ה'סדר' נעמד להכין כוס קפה, ולא כדי להתחזק בלימוד – יהודי באמריקה שמתלבט אם להתחתן עם גויה, נופל. אבל אם הבחור מתחזק ומתגבר וממשיך ללמוד, אז גם אותו יהודי באמריקה מתחזק ומתגבר ולא מתחתן עם הגויה". וירד מהסטנדר. במילים אחרות, אתה לא רק אתה, יש השלכות למעשים שלך.

אורי: בעצם, אל תחפש שמישהו יגיד לך מה לעשות.

הרב בועז: ממש לא.

אורי: כי בדרך כלל יש נטיה לא לסמוך על האינטואיציה הבריאה שלי, כי אני כל כך מלוכלך ופגום, אז אני צריך להחזיק לצדיק בגרטל והוא ייקח אותי. אבל מה שר' נחמן אמר וגם הרבי אמר שאמנם יש צדיקים שיקחו אותך, אבל אני לא מתכוון לקחת אותך לשום מקום, מה שאני מתכוון זה לגרום לך להתחיל ללכת בעצמך.

יורדים למקווה

הרב בועז: כשאני קורא מאמר חסידות אני צריך לחשוב מה זה אומר לי, אבל אם אני מתחיל לחשוב על התוכן הכללי של המאמר, הפסדתי את העסק. כשהצדיק מדבר, כל אחד שומע את מה שהוא צריך לשמוע.

אורי: אם המגיד ממעזריטש היה כותב את תורות הבעש"ט, היה יוצא ספר אחר מ"תולדות יעקב יוסף". ובעצם השאלה היא לא מיהו הבעש"ט, אלא מי הבעש"ט בשבילך. אני יכול ללמוד את ספרי כל תלמידי הבעש"ט, להשוות ביניהם, ואז אני אוכל לדעת מה אמר הבעש"ט באמת, וזה ללמוד באוניברסיטה. ועכשיו אנחנו אומרים שהעניין זה בכלל לא הבעש"ט, אלא מה הבעש"ט אומר לך.

הרב בועז: אתה יושב כעת בבית המדרש של הבעש"ט, ושומע ביחד עם כולם את השיעור.

אורי: כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, כי עכשיו הוא מדבר אליך. אתה מצטרף אל ה'חבורה הקדושה', גם אתה הופך להיות חלק. עובר מעמדת המתבונן לעמדת המתוועד. הצעד הבא עלול להיות מפחיד או לחילופין משחרר. גם ביחס לה' זה אותו הדבר, צריך להפסיק לנסות לפגוש את המלך בעצמו, ולפגוש את המלך כפי שאני פוגש אותו.

הרב בועז: זה בדיוק מעשה מחכם ותם. החכם נלחץ מזה שאני צריך לעמוד מול המלך, התם בכלל לא עסוק בזה, הרי בסוף הוא בכלל לא פוגש את המלך בהתחלה, אלא רק הולך לעשות את מה שהמלך אמר, וזו בדיוק הפגישה עם המלך. וזו העבודה של אלול, ההבנה שכל יום באלול זו הזמנה לעוד מפגש מסוג שונה.

אורי: זה בעצם נוגע לכל השנה וכמובן לראש השנה.

הרב בועז: נכון. אבל זה הזמן להעצים את הנקודה הזו, להבין שאני נפגש. ולהבין שהטוב האמיתי של השי"ת זה שעבר עליי מה שעבר.

אורי: מה שאתה אומר שובר את הדמיון שהעבודה של אלול מיועדת לבחור ישיבה שיש לו את כל הזמן שבעולם. את העבודה של 'אני יודע שישנו בוודאי', כל אחד יכול לעשות ולראות בסוף כל יום איך בעצם הוא היה חלק מאלול ואיך ה' היה שם כל הזמן.

הרב בועז: זו ההזדמנות להסתכל ולראות שהמלך מחייך אליי ולא שמתי לב.

אורי: הציפייה לאלול ישיבתי מתסכלת. אבל העבודה של השתיקה אומרת שהמקום בו אני נמצא הוא בדיוק המקום בו אני צריך להיות, אלול כמו שהוא מופיע ככה הוא טוב, וזה עיקר התשובה.

הרב בועז: זו לא תשובה על חטאים אלא תשובה שנמצאת בבסיס הבריאה, "תשובה קדמה לעולם".

אורי: וכאן מתחבר הממד הכללי. לפעמים יש לי תחושה שאני יהודי נורא פרטי, שמאוד עסוק בעצמו, ויש איזשהו עקצוץ מאחורה שהרבי דוחף "להביא לימות המשיח", ואיפה אני בכל הסיפור הזה? אבל עכשיו מסתבר שהתשובה הפרטית שלי היא חלק ממארג גדול של התשובה של הבריאה כולה. את התשובה שלי באלול הזה אף אחד לא יכול לעשות, וזה החלק שלי בסיפור הגדול.

הרב בועז: יותר מזה. אם אני מבין שזה הסיפור שלי, אני גם מוצא את החלק שלי בעולם. וזה תלוי כמה אני מפסיק לנסות לעשות העתק הדבק. לאדמו"ר הזקן יש מאמר על אלול שהוא קורא לו 'מקווה'. הוא מקביל את ארבעים הימים מאלול עד יום הכיפורים לארבעים סאה של מקווה. האדם הולך ונכנס למים, עד שביום הכיפורים השערה האחרונה נכנסת, הוא כולו בתוך המים, ונטהר.

אורי: לפי זה אין הבדל בין העבודה של אלול לעבודה של תשרי, אבל במקומות שונים מופיע שהעבודה של תשרי היא בכיוון אחר מהעבודה של אלול. המלך חוזר לארמון.

הרב בועז: באמת בראש השנה ההנהגה היא של הסתרה, רק שאנחנו עובדים בגלוי מתוך הנתונים שאנחנו מקבלים מהמלך. וביום כיפור הוא מזמין אותי פנימה.

אורי: אז אנחנו בעצם הולכים אחורה ולא קדימה. באלול אני מבין שישנו בוודאי.

הרב בועז: נכון, וברמה כזו שמשכנעת אותי להשקיע בזה.

אורי: כלומר שהוא נמצא אצלי ונמצא בכל מקום. אבל בראש השנה יש את ה"דורמיטא" (תרדמת), הקב"ה כביכול עורך את 'חשבון הנפש', האם שווה או לא שווה לקיים את העולם, אולי כל השנה הזאת לא הובילה לאן שהיא הייתה צריכה להוביל? ואז אני אומר: בכל זאת אני רוצה שתהיה המלך שלי.

לחיים לחיים.

אם ככה, שווה לי

הרב בועז: בראש השנה אני אומר לה': "אני איתך באש ובמים; עשיתי שטויות, התבלבלתי, אבל אני איתך".

אורי: זה הגילוי של אלול, בעצם גיליתי שאיפה שלא הייתי – אתה היית שם.

הרב בועז: גיליתי שאיפה שלא הסתובבתי, בעצם חיפשתי את ה', ושהדרך שה' הוביל אותי היא תוצאה של החיפוש שלי, רק שתעיתי בדרך אז הוא לוקח אותי בדרך עקיפה כדי להגיע בחזרה אליו.

אורי: זה חדש, זה לא רק אמונה בהשי"ת, זו אמונה בעצמי. עכשיו אני רואה שבעצם בכל המקומות ביקשתי את ה'.

הרב בועז: לא רק ביקשתי אותו, אלא שהוא גם היה איתי שם.

אורי: איזה וידוי נפלא זה ביום הכיפורים להתוודות ככה, לראות את ה' גם בנפילות.

הרב בועז: חסידים היו מסבירים ש"אשמנו" ברבים הכוונה היא: "אשמנו אני ואתה ביחד". באלול הוא נותן לי לראות, אבל זה תלוי בשאלה אם אני בא. אם לא, אז באמת חבל על הזמן, הכל מיותר. הצרה היא שהיום אנשים לא מאמינים בשינוי. אני סובל הרבה מזה שכשאני מדבר עם אנשים אני מגלה שאף אחד לא מאמין בתשובה, היצר הרע הכניס את זה עמוק לאיזה ספר.

אורי: לכאורה יש הגדרות מאד ברורות למצוות התשובה. אבל לפי מה שאנחנו אומרים עכשיו, יש משהו מקדים. אתה צריך להאמין בה', להאמין בעצמך, ולהאמין בתשובה, שאתה וה' יכולים להיפגש ביחד, ושגם עד עכשיו נפגשנו ביחד. ועכשיו אפשר להגיד "אשמנו" בלי ללכת לאיבוד.

הרב בועז: באלול אני אומר לה': "בוא נעשה סולחה". יש פסוק במגילת איכה: "נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת". מה החידוש? ברור שזה ככה. האמירה כאן היא: "אני פשעתי כי ככה בראת אותי וזה הטבע שלי, אבל אתה הרי רחום וחנון וכביכול זה הטבע שלך, איך לא סלחת"?

אורי: בצורה חריפה, עם כל ההסתייגויות, אפשר להגדיר את זה ככה: באלול אני אומר, "הייתי לא בסדר", והשי"ת אומר לי: "הכל בסדר'". בראש השנה ה' כאילו אומר, "משהו לא בסדר", ואני אומר: "הכל בסדר".

הרב בועז: באלול אני מרגיש שקיבלתי הרבה קבלות, ניסיתי, בסוף לא יצא מזה כלום. וה' אומר: "אני נתתי לך יצר הרע, אבל מה אני מבקש ממך? תבוא"! ואז מגיע ראש השנה, והוא אומר לנו: "בעצם, אתם צודקים. כל מה שאמרתם נכון, על מה שווא בראתי בני אדם". ואנחנו אומרים: "על מה אתה מדבר, תראה איך אנחנו מוכנים ללכת עליך".

אורי: התוצאה מהעבודה של אלול, כשאני רואה שבעצם הייתי כל הזמן עם ה', היא המוכנות למסור את הנפש. אני באמת רוצה שה' יהיה מלך שלי. אני לא יודע אם אני אצליח, אבל אני באמת רוצה. וה' אומר: "אם ככה, שווה לי".

הרב בועז: זו ההתעוררות מהדורמיטא, זה מתחיל ב'ברכו' שהוא הצהרת כוונות, וההתעוררות המלאה היא בתקיעת שופר: "קראתם? אני בא".

אורי: ובמה שונה הקרבה של אלול מעשרת ימי תשובה שעליהם נאמר: "קראוהו בהיותו קרוב"?

הרב בועז: זה כמו ההבדל בין פגישה עם מישהו במסעדה, לבין פגישה במשרד שלו.

אורי: אז באלול זה מגיע מתוך המקום הנמוך שבו אני נמצא.

הרב בועז: יציאה של המלך לשדה היא יציאה אל המקום הזה שהמלך בא ואומר לי: "הייתי רוצה להשתוות אליך", בלי הגדרה של טוב או לא טוב. בנתונים העכשוויים, זה דורש שאני אבוא אליך.

אורי: אבל כן ישנה התקדמות למקום גבוה יותר. כשאתה לומד עם הילד שלך שלומד בכיתה א', זה סוג אחד. אחר כך הילד הזה נכנס לישיבה, ואתם נהייתם חברותא, זה כבר ליגה אחרת לגמרי.

הרב בועז: אבל אם לא הייתי לומד איתו כשהוא היה ילד – לא יכולתי ללמוד איתו היום!

אורי: אי אפשר ישר לקרוא לי לארמון לפני שאני יודע מי זה המלך. אחרי שהמלך יוצא לשדה אני מתמלא חיים, אני יודע ש"ישנו בודאי", ועכשיו כשהוא קורא לי – אני בא.

הרב בועז: הדוגמא של הילד היא טובה, כי היא מדגישה שלא מדובר כאן בטוב או רע. באלול ה' מעיר את תשומת ליבי לכוח שקיים בי, הוא רוצה שנכיר ביכולת שלנו להגיע אל המלך.

לא מהעיירה ולא מהספרים

אורי: להבין שבמצבי הנוכחי אני לא יכול לבא אל המלך, זה לא טוב או רע, זו המציאות.

הרב בועז: זה מה ששובר את ה'עולם' במושגים של אלול. 'למה המלך יורד אלי באלול? כי המצב שלי על הפנים'.

אורי: לא כי המצב שלי על הפנים! אלא כי הוא כל כך אוהב אותי! כשהילד הקטן רואה שאביו לומד עם אחיו הגדול גמרא ואיתו הוא לומד אל"ף בי"ת, הוא בוכה וצועק "תלמד איתי כמו שלמדת איתו!". הוא מרגיש קטן. אבל יש ילד שבכלל לא עסוק בעצמו, הוא עסוק באבא. והוא מרגיש כמה האבא אוהב אותו, לא מעניין את האבא באיזו רמה הוא נמצא, האבא פשוט רוצה להיות איתו.

העבודה היא לצאת מבפנים החוצה ושוב פנימה. כשאני מסתכל פנימה, אני מוצא הרבה בוץ והרבה גאוה והרבה ישות וכו'. כשאני יוצא החוצה, אני מסתכל על כל זה ואני אומר "מתחת לכל זה יש אותך, ואותך אני מחפש". ואז מסתכלים שוב פנימה, ורואים שכל הבוץ הזה הוא חלק מהקשר. ואז כבר לא משנה לי אם נמוך או לא נמוך, אני פשוט מרגיש אהוב.

היה לנו באלול הזה איזה קושי, וה' ממש הראה לנו פנים שוחקות ונתן לנו ישועה. חשבתי לעצמי: "אתה הרי יודע איפה אני מונח, ואתה הגעת עד אלי להראות לי שאתה כל כך אוהב אותי". ופתאום לא היה אכפת לי איפה אני מונח, רק הרגשתי שקרבת אלוקים לי טוב.

הרב בועז: במילים אחרות, יש לנו באלול ציפיה ללעבעדיק ושם איבדנו את אלול.

אורי: אז העבודה היא לצאת להתבודד.

הרב בועז: העיקר זה להתבודד: "ריבונו של עולם, אני יודע שאתה פה בשדה. ריבונו של עולם, אני יהודי פשוט, מאמין. אמרו לי שאתה כאן, אז באתי. תראה לי".

אורי: "ואני מבין שכל הסיבובים שעשית לי היו רק כדי שאני אבוא לכאן, להיפגש איתך".

הרב בועז: "וכל זה היה שווה. הריחוק לא היה שווה, אבל כעת שווה". נכון שבדורנו אנחנו פחות מתלהבים מצעקות 'אלול', אני חושב שגם הדגים שלי כבר לא רועדים. אבל אנחנו צריכים למצוא את החלק שלנו בתמונה. מופיע במאמרי חסידות שהרגל לוקחת את הראש והיא לא נבהלת לא מחום, לא מקור ולא מקוצים, וזה שייך אלינו.

אורי: הרבי הרבה להדגיש את מעלת הדור שלנו כדור עם כוח למסירות נפש. וזה בדיוק העניין של אלול שלנו. המלך יורד אליך לשדה, ואף אחד לא מונע ממך לגשת אליו, אפילו עם כל הבוץ וכל הרפש. והאלול שלך הוא לא אלול של יהודי מלפני 200 שנה, הוא אלול שלך.

זה קשור למה שאמרת קודם על האופן בו לומדים חסידות. אם אני לומד את כל הספרים כדי לעשות "העתק הדבק", אז באמת אפשר לסגור אותם. אבל אם אני לומד אותם כחברותא, מצטרף יחד עם הספר ללימוד, "בסוף תגיד לי מה זה אומר לי", פתאום זה נהיה מאוד רלוונטי. כי אני לא צריך לשחזר את מה שהיה פעם, אני צריך לראות מה זה אומר לי.

הרב בועז: ניקח יהודי מפעם שבחודש אלול עזב את העבודה והתעסק רק רק ב'עבודה' של אלול. אם אני ניגש אליו ושואל: מה עשיתם כדי להגיע לשם? והוא עונה: "התבונַנו, למדנו, התאמצנו" זה בסדר. אבל אם הוא אומר: "לא יודע, ככה זה היה" אז יש כאן פספוס.

סבא שלי זכרונו לברכה סיפר שכשהוא היה ילד הם היו בחג השבועות אצל ר' יששכר דב מבעלז. הרבי קרא בתורה ואמר את האקדמות, וכל הקהל – גברים, נשים וטף – עונים אחריו, ופתאום רואים ברקים, שומעים רעמים וגשם מתחיל לדפוק בחלונות. טוב, באירופה זה לא כל כך יוצא דופן. כשיצאו מבית הכנסת ראו שהרחוב יבש, אבל עדיין זה בגדר הסביר. אז ניגשו לגויים ושאלו אם ירד גשם והם אמרו שלא. התברר שזה כמו בסיפורים על הבעש"ט, שראו ברקים כמו במתן תורה.

כששמעתי את הסיפור הזה בתור ילד אמרתי לעצמי: "טוב, נו, פעם היו רביים אמיתיים". אבל היום אני אומר: "אפשר". האם אני חייב שירדו טיפות גשם על החלון? לא. אבל אפשר להרגיש את הברקים בפנים.

אורי: אם התכוננת לאלול באמת ולא רק "כמו שכתוב בספרים", אלא "והשבות אל לבבך" באמת, אז יכול להיות שבסוף יהיה איזה ברק שיפגע לך בלב.

הרב בועז: אנחנו נוטים, בגלל שטות וטעות ובגלל העתק הדבק, להתעסק בפרטים.

אורי: אם אני אגיד את זה בוטה – לנסות להיות לא מה שאני, אלא מה שהיה, זה בדיוק לעסוק בכבוד עצמי ולא בכבוד המקום. אם אני מנסה לשחזר את אלול של פעם – דבר אחד לא קורה: אני לא אפגוש את המלך. אבל אם אני עובד מהמקום שלי אני יכול להתקדם, ובשנה הבאה כבר יהיה משהו אחר.

לחיים, לחיים.

הרב בועז: כבר ירדנו כמה מדריגות בתוך אלול. לפי ההקבלה של אדמו"ר הזקן למקווה, באלול לא עולים, באלול יורדים.

אורי: פלאי פלאות.

לחיים!