אני רוצה לספר לכם על ר' אלטר שימחוביץ. הוא היה עמקן גדול בחסידות, עובד ה' ו'פנימי' מאוד.
ר' אלטר היה מהבחורים שהרבי הרש"ב שלח לחברון, לייסד את ישיבת 'תורת אמת' שעברה אחר כך לירושלים. לימים הוא עצמו הפך למשפיע בישיבה. זו הייתה קבוצה שהורכבה מהבחורים המצויינים ביותר בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, כמו ר' אלטר ור' חאצ'ע פייגין, הם היו מאוד מיוחדים בעבודת ה'. מספרים עליהם שהם היו מתעמקים רבות בחסידות ומתפללים באריכות. אצל הבחורים הרציניים באותה תקופה, הדגש היה על ההעמקה במחשבה ולקבוע במוח ובלב שהעניינים הדקים והמופשטים של חסידות הם המציאות האמיתית!
דרך אגב, ר' אלטר היה מרבה לדבר עם תלמידיו על החשיבות הגדולה של 'לחשוב חסידות'. מספרים שפעם מישהו טען לפניו אודות בחורים מסוימים שחושבים חסידות לפני התפילה, שזו 'חיצוניות' והדבר נעשה לשם פניוֹת אישיות. ר' אלטר הגיב ואמר: "לא ייתכן שדבר כזה יבוא מצד הנפש הבהמית. היא לעולם לא תיקח ריזיקה כזו על עצמה…". זה עמוק מאוד. הוא הכיר בכך שכאשר יהודי חושב חסידות כמו שצריך, זה ודאי יפעל על המציאות שלו וישנה משהו בנפש הבהמית. זה הדבר שהנפש הבהמית הכי פוחדת ממנו, ולכן לא ייתכן שזה יבוא מצידה אפילו לשם פנייה אישית. זה הימור על כל
המציאות שלה…
הוא היה מדריך את תלמידיו להתבונן במשמעות של החסידות כפי שהיא ביחס למציאות העולם. כלומר, מלבד ההתבוננות בהבנת גוף הדברים וההעמקה בהם, הוא תבע מהם שיחשבו וירגישו את העניין במוחם כפי שהוא ביחס אל המציאות בפועל. הוא היה אומר להם לחשוב כך: "אתם רואים קיר? זה לא קיר, זה הכוח האלוקי שמחיה את הקיר!".
זו בעצם מטרת עבודת החסידות: כל אדם בטבע שכלו רואה את הגשמי כמציאות, ועבודת החסידים היא תמיד להחדיר לעצמם, על ידי התבוננות, כיצד המציאות של העולם שונה מכפי שנראית.
כאשר הרבי הריי"צ ביקר בשנת תרפ"ט בארץ ישראל, ליווה אותו חתנו הרב שמריהו גוראריה. כאשר הרב גוראריה ראה את הלבושים הירושלמיים, התפעל מאוד ואמר: "זה אמנם לא עניין של חסידות, אבל זה יפה מאוד". כששמע זאת ר' אלטר, אמר: "זה חיצוניות! זה שום דבר!".
ר' אלטר לגמרי לא החזיק מהדברים האלו. הוא סלד מאוד מכל עניין של 'חיצוניות'.
פעם אחת הוא התוועד עם התלמידים שלו, ודיבר רבות אודות החשיבות של עבודת התפילה. כאשר הגיע הזמן שהיו צריכים להתפלל מעריב, אחד התלמידים, 'חיצון' גדול, ש'התעורר' כביכול מאוד מההתוועדות – התחיל להתפלל באריכות, כביכול, עם תנועות וכו'.
כשר' אלטר הבחין בכך הוא לא יכל לסבול זאת, עד שניגש אליו וסטר על לחיו! הוא לא היה יכול לסבול 'חיצוניות' ו'שטיקים'.
הרבי הריי"צ נתן לו כתב־יד־קודש של מאמר חסידות מסוים, ואמר לו שלא יעתיק אותו. ואכן ר' אלטר לא העתיק, ועד היום המאמר הזה אינו בנמצא!
האמינו לי, המאמר הזה נגע לו הרבה יותר מלאחרים אחרים שכן העתיקו בגניבה כל מיני דברים, אבל הוא לא רצה לעשות זאת. זה היה הסגנון שלו. הוא היה רציני ופנימי מאוד, וכיוון שהרבי אמר – הוא קיים בפועל בדיוק כפי שנצטווה.
מאידך, היו חסידים בעלי סגנון אחר, שהגישה שלהם כלפי הנושא הזה הייתה שונה. לדוגמה, ר' אברהם פריז, שאף שהיה כמובן טיפוס שונה לגמרי מר' אלטר, אבל גם הוא היה יהודי רציני ואמיתי מאוד. הוא דיבר את מה שהוא חשב וחשב את מה שהוא דיבר. עיקר מעלתו הייתה, שבמה שעשה ואמר הוא לא חיפש את עצמו אלא את טובת העניין.
שמעתי ממנו עצמו את הסיפור הבא, הממחיש מאוד את האישיות שלו:
כידוע, הרבי הרש"ב כתב הגהות על המאמרים "פתח אליהו" ו"ארדה נא" שבספר 'תורה אור' של האדמו"ר הזקן. את ההגהות הללו הרבי הרש"ב לא נתן לפרסם בדפוס. הוא מסר אותן לבנו הרבי הריי"צ, והרבי הריי"צ העבירם לר' חוניע מרוזוב שישמר אותן אצלו.
כך סיפר לי ר' אברהם: "כשנודע לי על כך, החלטתי שעלי 'לגנוב' את הכתבים הללו ויהי מה! התפללתי על כך שלוש פעמים בכל יום בתפילת שמונה עשרה, וביקשתי מהקב"ה שיעזור לי להצליח 'לגנוב' את הכתבים… וברוך ה' – לבסוף הצלחתי!".
הוא סיפר זאת ברצינות רבה, ואחר כך הוסיף: "עבור עצמי – אני אינני 'משכיל' גדול; אבל עבור החסידים, ובפרט הבחורים שלומדים חסידות – מה זאת אומרת שיש 'כתבים' שאינם מודפסים?! צריך להעתיק אותם ולדאוג שהם יהיו ברשות החסידים!…"
דרך אגב, לאחר משך זמן נודע הדבר לרבי הריי"צ. בתחילה שמרו על כך בסוד, אולם אחר כך "חברך חברא אית ליה" – זה 'התגלגל' מאחד לשני, עד שבחור אחד כשהיה ב'יחידות' אצל הרבי הריי"צ, ובין היתר הרבי התעניין אצלו מה הוא לומד, סיפר לו שהוא לומד את ההגהות ל"פתח אליהו"…
כשמתעמקים בסיפור הזה, מוצאים שיש בו תוכן רב מאוד: מה שנגע לר' אברהם היה שה'כתבים' האלו צריכים להתפרסם! בעיניו היה מופרך שיש ביאורים מהרבי הרש"ב בחסידות – וחסידים לא יוכלו ללמוד בהם. הוא לא חיפש זאת עבור עצמו ולא היה בזה שום דבר אישי, ול'חיצוניות' בוודאי שלא היה שייך; זהו רגש עדין מאוד.
מסופר על אדמו"ר הזקן ש'גנב' שעות לימוד עם רבי אברהם ה'מלאך', בנו של המגיד ממזריטש, כאשר סובב את השעון כדי שרבי אברהם ילמד איתו יותר זמן. אדמו"ר הזקן התבטא על כך: "מים גנובים ימתקו", היינו שה'גנבה' הזו הייתה יקרה לו מאוד.
מדי יום שישי, בערב שבת קודש, היו מכינים עבור המגיד ממזריטש ותלמידיו דגים לסעודה. בזמן הכנתם היה המגיד עומד במטבח ומכוון כוונות מיוחדות. פעם הזדמן שחלק הדג המיועד עבור המגיד נפל בחלקו של אדמו"ר הזקן והוא אכל אותו, ובמשך שנים לאחר מכן 'התפאר' בכך אדמו"ר הזקן והתבטא: "חכמתי עמדה לי", כלומר, היה לו מכך סיוע בעבודת ה'.
דרך אגב, הרבי סיפר פעם את הסיפור הזה, ושאל: מדוע באמת הוצרך אדמו"ר הזקן 'לגנוב' את זה? הרי ממה נפשך: אם הדבר לא שייך אליו – זה לא יעזור לו, ואם זה שייך אליו – מדוע הוצרך 'לגנוב'? והסביר: ישנם דברים שנקנים במסירות נפש. הרי ה'מגיד' יכול היה להקפיד עליו, ואף־על־פי־כן אדמו"ר הזקן עשה זאת במסירות־נפש. זה כנראה היה ה'כלי' מצידו של אדמו"ר הזקן לקבל עניין נעלה זה.
ומעניין: גם בנוגע לרבי ישנם סיפורים מעין אלו. הרבי סיפר בנוגע להדפסת המשך תער"ב המפורסם של אדמו"ר הרש"ב, שהוא צילם לעצמו את כל ההמשך עוד טרם שהותר לפרסמו ברבים, כדי שבמשך הזמן יוכל לפרסמו, והוסיף ואמר שבעיני חותנו הרבי הריי"צ הוא היה 'חשוד' על 'גניבת' כתבים לשם הדפסתם…
עוד מספרים, שבכל פעם שהרבי הגיע אל הרבי הריי"צ, הוא העתיק 'כתבים' והיה מוציא על זה את כל כספו. עד כדי כך, שפעם הוצרך ללוות כסף לכרטיס חזור ברכבת!
זה תלוי כמובן בשביל מה 'גונבים'. לר' אברהם כאמור נגע בנפשו שהכתבים הללו יתפרסמו. זה לא היה סתם להראות שהוא יודע לעשות קונצים כאלו; אם זה היה כך, הוא לא היה מתפלל שהקב"ה יעזור לו…
אבל ר' אלטר היה טיפוס שונה. כאמור, הוא לקח את דברי הרבי הריי"צ – שלא להעתיק את המאמר – ברצינות גמורה, וכך נהג בפועל. ואלו ואלו דברי חסידים חיים.
