התוועדות בנושא כוחן של הנשים
על הפסוק "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" אומר המדרש: "'כה תאמר לבית יעקב' – אלו הנשים. אמר לו [הקדוש ברוך הוא למשה]: אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע. 'ותגיד לבני ישראל' – אלו האנשים, אמר לו: אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולים לשמוע".
למרבה הפלא, ה' הקדים את מסירת התורה לנשים עוד לפני הגברים, "בית יעקב" עוד לפני "בני ישראל". אחד ההסברים שמובאים לכך הוא שהנשים מזרזות את הילדים לבית המדרש. לכאורה זה מוזר – וכי רק הנשים מזרזות, והגברים לא? הגברים הרי לומדים תורה ואף מלמדים גם את הבנים, אז מדוע לא נזקף העניין לזכותם? חוץ מזה, למה לאישה ניתנו רק דברים קצרים ולא את כל הפרטים, ומדוע נקראות הנשים "בית יעקב" ולא "בני ישראל"? הרבה שאלות על פסוק אחד…
הרבי מסביר שהאיש והאישה הם שני חצאי נשמה שמשלימים זה את זה דווקא דרך השונוּת שלהם. גבר טיפוסי יכול לעשות קניות ולשטוף כלים, ועם זאת, הוא ירגיש שהוא "עוזר בבית", עוזר לאשתו. הבית זה לא החיים שלו אלא שלה. כמעט כמו פועל הוא שואל את בעלת הבית מה לעשות, ומבצע. כשאשתו שואלת: "ומה עם הפרט הזה?", אומר הבעל: "נכון, אבל את זה לא אמרת לי לעשות". לפעמים הבעל רוצה לשמח את אשתו והוא אומר לה: "היום אני אשמור על הילדים, אני אהיה בייביסיטר!". אבל האישה היא תמיד בייביסיטר, גם כשהיא לוקחת בייביסיטר…
במקום העבודה או בעסק, לעומת זאת, מרגיש הבעל אחריות מלאה, זה הסיפור שלו והחיים שלו. רוב הנשים שיוצאות לעבוד רואות בכך עבודה ותו לא, רוב הזמן הן חושבות וחיות את הבית, לכן הן נקראות בפסוק "בית יעקב".
בזמן מסוים אמר הרבי לי ולאשתי לקנות דירה. התלבטנו אם לקנות דירה או בית. אשתי רצתה לקנות דירה בבניין מגורים, ואני רציתי בית עם חצר. אחרי קצת חיפושים נודע לנו שיש בית שעומד למכירה שעשוי לעניין אותנו. מסתבר שבלגי אחד השקיע המון כסף בבית, ורגע לפני שנכנס לגור בו – הוא מת. המשפחה רצתה למכור בזול כדי לסיים מהר. הבית היה חדש לגמרי, במצב מצוין ובמחיר זול. רציתי מאוד לקנות את הבית, אמרתי לאשתי שזו הצעה טובה, והיא הסכימה. שלחנו שאלה לרבי, והוא כתב: "ישאל בדעתה של אשתו ויעשה "כרצונה", מתחת למילה רצונה נמתח קו.
את הבית הזה כבר לא קנינו… אשתי אמנם הסכימה, אך זה לא היה רצונה. ואז הציעו לנו דירה אחרת, שלחנו לרבי שאלה והוא כבר לא אמר להתחשב בדעת האישה. מן הסתם הוא ידע שזה רצונה.
אז למה הנשים נקראות על שם יעקב ולא על שם ישראל? בחינוך יהודי יש שני תחומים – ללמד ילד איך יהודי מתנהג, ולצד זאת להעניק לו אהבה, אמונה וקשר. את החלק הראשון הגברים נותנים, ואת החלק השני – הנשים. הן אולי לא מחויבות בלימוד תורה, אבל הן מגדלות את הילדים. בהריון, בלידה ובילדוּת מעבירה האמא את החום ואת רוח התורה. כשהילד גדל קצת מגיע אביו ומלמד אותו את פרטי התורה, אבל כל זה על בסיס האווירה שנטעה האמא בילד. הנשים נקראות "בית יעקב" כי זה היה שמו של יעקב אבינו מהיום שהוא נולד, אבל "ישראל" זה שם שהוא קיבל רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שנלחם במלאך. "יעקב" זה גם מלשון עקב: את הבסיס שעליו נשען כל הגוף מעניקה האישה בהתלהבות ובחיות. הבעל נקרא "ישראל" שזה אותיות "לי־ראש", הוא נותן דברים לראש, אבל ללא בסיס טוב וגישה חיובית, שום דבר לא ייכנס לראש.
בעל התניא אמר: "מאבי קיבלתי הבנה וחיות ב'חושן משפט' (חלקו הרביעי של ה'שולחן ערוך'), אבל את רוח הקודש קיבלתי מאימי". מדהים! כמו שלשיר יש מילים ויש ניגון, האבא נותן את המילים אבל האמא מעניקה את הניגון. אם מחליפים או טועים בכמה מילים בשיר לא קורה דבר, אבל זיוף בניגון זה ממש קטסטרופה.
עכשיו מתברר פשט המדרש: תן לנשים את העיקרים ולגברים את הפרטים. האיש שומע את ההלכות, את פרטי התורה, הוא חי איתם. ואילו האישה שומעת את הרעיון הכללי, את רוח הדברים.
לאדמו"ר הזקן היו עוד שני אחים, גדולים בתורה. פעם שאלו את אימו, איך זכתה בכאלה ילדים, והיא סיפרה: "ראיתי פעם שהמלמד שלנו מלמד בלי חשק, בלי חום (באותה תקופה לא היו בתי ספר, אלא לקחו מלמד והוא אסף כמה ילדים ולמד איתם). שאלתי אותו מה קרה? הוא לא רצה לספר אך לבסוף אמר: 'הרב ברוך, בעלך, הביא לך פעם מעיל מאחת הנסיעות שלו. אשתי ראתה את המעיל ושאלה אותי למה מעולם לא קניתי לה מעיל חדש. מאוד ציער אותי שלאשתי יש כזה צער'". הלכה אימו של האדמו"ר הזקן, העניקה את המעיל שלה למלמד ואמרה לו שיביא את המעיל לאשתו. "בזכות זה", סיימה אימו של האדמו"ר הזקן, "זכיתי בילדים כאלה".
סיפור יפה, אבל האם כל מי שעושה חסד זוכה לכאלה בנים? הנקודה היא שהאמא זיהתה לימוד תורה ללא חום, ולימוד כזה מאבד את כל העניין. החום הרוחני, הקדושה וההתלהבות בלימוד היו שווים לה יותר מכל המעילים שבעולם, לכן היא דאגה למצב הרוח של המלמד. את הנקודה הזו היא העבירה לילדים שלה ולכן זכתה למה שזכתה.
את אותו רעיון רואים גם אצל שמואל הנביא. שמואל היה נזיר מלידה כי כך חנה אימו נדרה. אולם על־פי ההלכה, אמא לא יכולה להקדיש את הבן שלה לנזיר, ובכלל נדר לא יכול לחול על דבר שעדיין לא בא לעולם. אם כן, איך זה ששמואל כן היה נזיר? כי הוא קיבל את הנדר של אימו, כל הכוח של שמואל בא מהחום שאמא שלו הכניסה בו, ולא עלה על דעתו לסטות מהדרך שהיא התוותה לו.
עוד מסופר על שמואל שחנה הכינה לו מעיל קטן, ובכל פעם שהוא נכנס לאוהל מועד הוא לבש את המעיל הזה. זה היה סימן הזיהוי שלו, וכשבעלת האוב אומרת לשאול המלך שראתה אדם זקן עם מעיל, הוא מיד מבין שזה שמואל. את כל עבודת ה' שלה חנה הכניסה בתוך המעיל, והוא היה הביטוי של כל האהבה והחום שלה.
פעם אחת נכנסה אישה אל הרבי ואמרה לו שאחד הילדים שלהם מתחיל קצת לסטות מהדרך. הרבי ענה לה שהיא צריכה לייפות את שולחן השבת. היא חזרה הביתה, השקיעה בזה הרבה עבודה, והבן אכן עלה מעלה מעלה. מה הרעיון? נכון, אנחנו יכולים להשקיע בילד שילמד עוד גמרא, עוד פרק תניא, אבל לפעמים חשוב יותר להכניס רוח של קדושה, אפילו אם זה בדבר גשמי. בזה אתה מגלה את הרגש שלך לקדושה, לשבת.
ההכנה לשולחן שבת מוצלח עם הילדים היא לא רק בגשמיות. לא פחות חשוב מהאוכל, צריך שההורים יכינו את התוכן, סיפורים, שירים, ריקודים ומשחקים. כמו אדם שמכין פרויקט גדול, כך יש להכין את השבת מבחינה רוחנית, שנרגיש שהשבת היא דבר חשוב באמת! הרבי אמר לאישה "את אומרת שהבן שלך נופל? תעשי את השבת יותר עשירה, עם יותר חום ושמחה".
הגמרא שמספרת על רבי יהושע שידע לפסוק הלכות והבין שמועה, דורשת עליו את הפסוק: "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים", ומסבירה: בגלל שאמא של רבי יהושע הביאה אותו בינקותו לבית המדרש שישמע קול תורה, זה גרם לו להפוך להיות רבי יהושע, שיודע את התורה. אם פירוש הדבר הוא ששמיעת דברי התורה גרמה לו להיספג בקדושה, לא היה צריך לפרט שיאמו הוליכה אותו לבית המדרש. אפשר היה להסתפק באמירה שהוא שמע דברי תורה מגיל צעיר. העניין שבאמת גרם לו לצמוח כל־כך לא היה שמיעת קול התורה! העניין שגרם להתקשרות שלו לתורה היה דווקא הטרחה של אמא שלו. החום שלה, האכפתיות שלה, ה"בית יעקב" שלה, הם שהשפיעו עליו כל־כך.
