אם תשאלו כל ילד ממוצע מהו החג האהוב עליו, מן הסתם כמעט כולם יגידו חג הפורים. סך הכל הגיוני, תחפושות, המון ממתקים, רעשנים וליצנים. מה ילדים צריכים יותר מזה? לכן, בטח יישמע לכם מוזר שאני הכי אוהב את חג השבועות. יותר מאת האפיקומן בפסח, יותר מהדלקת נרות חנוכה ואפילו יותר מפורים. כן, מה ששמעתם.

אצלנו בשבועות הבית לובש חג. אני יודע שאפשר להגיד את זה על כל חג, אבל בשבועות באמת הבית שלנו היה מקושט כל כך יפה והחג היה מורגש בכל פינה. אני זוכר את עצמי עוד כילד בגן הולך עם אמא למשתלה ובוחר איתה מלא פרחים יפים. מלא אני מתכוון, שאחר כך כל הבגאז' היה מלא בזרים ועציצים. אמא לימדה אותי איך מכינים מהם שרשראות והיינו תולים אותם כמו שתולים בלונים בשרשרת ארוכה. פרחים אחרים היינו שמים באגרטלים ומפזרים בכל מיני מקומות. על השידה בכניסה, על אדן החלון, על קצה השיש במטבח, על השולחן הקטן בסלון וכמובן, זר ענק ויפהפה לשולחן החג עם פרחים לבנים שאת הריח שלהם אני יכול ממש להרגיש ברגע זה באף שלי… דווקא את השם שלהם שכחתי.

אחרי שכל הזרים היו במקום, התפקיד שלי היה להכניס לכל זר כמה שיבולים "להשלמת האווירה" כמו שאמא שלי אומרת. את השיבולים קטפנו אצל סבא יעקב שבוע לפני כן, וגם זו הייתה חוויה ממש מדהימה. סבא לקח אותי על הכתפיים, ואני בחרתי את השיבולים הכי גבוהות ושמנות שמצאתי.

כל זה עוד לפני שדיברנו על האוכל של שבועות שהוא הכי מפנק. הלזניה המושלמת של אמא שלי, הבלינצ'ס עם הגבינה של סבתא וזה שאפשר לשתות שוקו בסעודת חג… אין עוד חג כזה!

אבל באמת באמת, אני הכי אוהב את שבועות בגלל הלילה שבו אני לומד עם אבא. אני יודע שהרבה אבות הולכים ללמוד בעצמם בשיעורי תורה והילדים הולכים לתוכניות שלהם, אבל מאז שאני זוכר את עצמי אבא למד איתי המון בלילה הזה, כל שנה לפי החומר שהיה מתאים לי. בשנים הראשונות הוא היה מספר לי סיפורי צדיקים, אחר כך לומד איתי קצת מהחומש, ואז מגילת רות, ולפני שנתיים למדנו מסכת ביכורים. הרגשתי ממש גדול ואבא למד איתי לא כמו אבא ובן, אלא כמו חברותא. וגם אני לא עשיתי לו הנחות ושאלתי אותו שאלות ממש טובות. פעם אחת הוא אפילו לא ידע לענות על שאלה ששאלתי ואמר לי שהוא צריך לחפש תשובה באיזה ספר.

החברים שלי היו מסתובבים משועממים ואוכלים עוד רוגעלך ועוד פיצוחים, אבל אני הייתי מרותק ללימוד עם אבא. כשהתעייפתי הוא היה שואל אותי שאלות וחידות מעניינות ולפעמים קצת מדגדג אותי כדי שלא ארדם. איזה סיפוק זה היה להתפלל תפילת ותיקין איתו. הוא היה עולה חזן והתפלל כל כך יפה את ההלל, לא הבנתי איך יש לו כוח אחרי לילה שלם של לימוד. במיוחד התרכזתי בעשרת הדיברות, אבא היה נראה כאילו הוא עכשיו בהר סיני בקבלת התורה. אומרים שכל הנשמות היו במעמד הר סיני, אבל זה הרגיש כאילו אבא שלי באמת שם. אור מיוחד וקדוש על הפנים. התפללתי לידו והייתי הכי שמח בעולם שזה אבא שלי.

לפני שנתיים אבא לא היה בחג השבועות בבית. הוא היה במילואים בעזה. אני מתבייש להגיד, אבל את השבועיים האחרונים של ספירת העומר ספרתי בלי חשק ובלי טעם. ידעתי שהולך להיות חג ממש "יבש" בלי אבא. לפני החג הוא התקשר ואמר לי שגם אני אהיה מאוד חסר לו, אבל יש לי אחריות ללמוד בחג עוד יותר חזק כי אני לומד גם בשבילו, כי הוא בפעילות מבצעית ולא יצליח להגיד אפילו פסוק אחד. הוא אמר שהוא דיבר עם סבא יעקב, וסבא ילמד איתי כמעט כמוהו.

הבית היה מקושט בפרחים ושיבולים, אמא הכינה לזניה וסבתא הכינה בלינצ'ס, אבל אבא לא היה. סבא יעקב ממש השתדל, אבא האלוף הצליח לשלוח לו לפני החג חידות וכמה סיפורים, אבל למרות שסבא באמת השתדל, הוא היה עייף בליל הלימוד, בכל זאת הוא אדם מבוגר, ובמקום שהוא יעיר אותי, אני הייתי צריך מדי פעם להעיר אותו… לא נעים… בסביבות השעה 2:00 הערתי את סבא ואמרתי לו שאני עייף ורוצה לחזור הביתה. לא באמת רציתי, היה לי עוד כוח ללמוד, אבל הבנתי שאין קטע. שיננתי בראש את המילים של אבא, שעכשיו זה זמן שצריך להשקיע בעם ישראל ושלכולנו יש תפקיד חשוב, כל אחד מקריב משהו וזאת ההקרבה שלי. זו חתיכת הקרבה ליל שבועות, אמרתי לעצמי ולקדוש ברוך הוא ששומע אותי.

עבר החופש הגדול ועברו החגים והמלחמה בעזה הסתיימה בינתיים, החטופים חזרו, ב"ה, וזו הייתה שמחה גדולה. החיים חזרו לשגרה. שמחתי שאבא סוף סוף חוזר להיות איתנו כמו שצריך. מבחינתי אפשר להתחיל לספור את ספירת העומר לחג השבועות. אז מה אם יש עוד חצי שנה… שרק הפעם יהיה לי חג נורמלי עם אבא כמו שאני אוהב.

אבל האמת היא שהכל חזר להיות כמו שהיה, חוץ מאבא שלי. אני זוכר את היום שבו הוא הגיע הביתה ואני רצתי אליו ונתתי לו חיבוק ענקי כזה. תמיד הוא היה מרים אותי למעלה ומחבק אותי חזק, נותן לי נשיקה על המצח ושואל אותי מה חדש. הפעם הוא נכנס, נתן לי חיבוק קצר ואמר שיש לו מלא כביסה לשים במכונה. הוא לא היה נראה שמח והעיניים שלו היו מוזרות, חשוכות כאלה, אני לא יודע להסביר.

אמא הכינה ארוחת ערב מושקעת, אבל אבא היה שעתיים במקלחת וכשיצא אמר שהוא לא רעב ושהוא "מת לישון". אמא ניסתה להראות לנו שהיא לא מאוכזבת, אבל אני מכיר אותה יותר מדי טוב, וראיתי איך היא השקיעה ובישלה לו את מרק הבטטה ואפתה לו עוגת שמרים קינמון. את המרק אכלנו בשקט ואת העוגה אמא הקפיאה.

כמעט שבוע אבא לא יצא מהבית ולא רצה שיבואו אלינו משפחה או שכנים. הוא לא חזר לעבודה ואפילו לא הלך לבקר את ההורים שלו. אמא ביקשה שלא יבואו אליי חברים, כי אבא צריך לישון והוא לא יכול כשיש רעש. בהתחלה לא שאלתי שאלות, הבנתי שאבא חזר ממלחמה וכנראה לחזור פתאום לחיים רגילים זה באמת קשה, כמו שקשה לחזור ללימודים אחרי החופש הגדול. צריך להתרגל. הייתי בטוח שזה עניין של זמן, ואבא יחזור להיות כמו פעם. אבל אבא לא חזר להיות כמו פעם בכלל. הוא רק היה במיטה או במרפסת על הכיסא, וגם אמא כבר נעשתה יותר עצובה והכל היה כזה שקט בבית שלנו. בלי ארוחות שמחות, בלי חברים, בלי ובלי ובלי. היו לילות שהוא היה צועק מתוך שינה ושמעתי את אמא מנסה להרגיע אותו. היו פעמים ששמעתי שמתקשרים אליו מהעבודה והוא אומר שהוא לא מסוגל לחזור.

יום אחד, כשאבא היה במרפסת, וכרגיל הוא ישב שם והסתכל על השקיעה, ניגשתי אליו ואפילו שאמא אמרה לא לדבר עם אבא אלא רק אם הוא פונה אליי, ליטפתי לו את היד, הסתכלתי לו בעיניים ושאלתי אותו: "אבא, מה שלומך"? אבא הסתכל אליי עם העיניים החשוכות ולא ענה לי. "אבא אני מתגעגע אליך". חיבקתי את אבא והדמעות שלי ירדו בלי שליטה. אבא חיבק אותי אבל לא אמר מילה.

למחרת כשחזרתי מבית הספר אבא לא היה בבית. אמא הייתה במטבח, ועוד לפני ששאלתי היא אמרה שאבא מאושפז. "מה קרה לו?" שאלתי. אמא מזגה לי כוס מיץ ואמרה לי שנדבר בסלון.

"מתוק שלי, אבא לא הלך לבית חולים רגיל. הוא הלך למקום שעוזר למי שהלב שלו כואב". "אז כן קרה לו משהו בלב? הוא צריך לעבור ניתוח?". "לא, לא", אמא ענתה. "יש הרבה אנשים שנפגעו במלחמה הזאת. חלק איבדו את החיים ממש, וזה נורא. חלק איבדו רגל או יד, חלק נשארו עם פצעים או צלקות, כוויות ושברים. ויש כאלה שנראים מבחוץ כאילו לא קרה להם כלום. הגוף שלהם ממש שלם, אבל בפנים כואב להם מאוד. כואב להם עד כדי כך שהם לא יכולים לעשות כלום".

"אפשר לבקר אותו במקום הזה?" שאלתי. "בשלב הזה לא, אולי בהמשך". "כמה זמן הוא צריך להיות שם?" "מדברים על חודש בינתיים ונראה מה יהיה בהמשך".

"אמא, אני יכול להגיד לך משהו?" "בטח נשמה שלי". "גם את נראית מבחוץ רגילה לגמרי, אבל אני יודע שאת בפנים עצובה שאבא ככה ואת מה זה גיבורה". דמעות. חיבוק. ועוד חיבוק. ועוד דמעות.

אני חושב שזה היה אחרי שאבא היה חודש באשפוז, חזרתי מהלימודים ממש כועס. זרקתי את התיק והתיישבתי על הספה. אמא קיפלה כביסה ושאלה אותי אם אני רוצה לדבר. "זה לא פייר שאבא של שלומי מסתובב עם רגל לא אמיתית כי הוא נפצע קשה במלחמה, וכולם מתלהבים עליו, שולחים לו שוקולדים ומכתבים כל היום, כותבים שהוא גיבור ישראל וקונים לו מתנות. אבא שלי מאושפז ולא נמצא בבית, ומה חברים שלי אמרו לי היום? את יודעת? הם אמרו לי שהם ראו את אבא כשהוא חזר מהמלחמה, והוא נראה להם ממש בסדר גמור, והם לא מבינים בכלל למה אני ממציא שהוא חולה, כנראה שאני רוצה שישלחו גם לי שוקולדים ומתנות. ככה הם אמרו לי! אבל אני התעצבנתי עליהם ואמרתי להם שמה ששבור אצל אבא שלי זה הלב, ואת זה אף אחד לא יכול לראות. חצופים כאלה! מה הם מבינים בכלל?"

יצאתי לבעוט בכדורגל בחוץ וחשבתי לעצמי, שתכלס, גם אני לא מבין בכלל.

אבא הגיע הביתה אחרי חודש וחצי. זה באמת קצת עזר המקום ההוא שהוא היה שם, ואז היו עליות וירידות. היו שבתות שהרגשתי שזהו, זה מאחורינו ואבא ממש סבבה. הוא אפילו התחיל לחזור לעבודה בהדרגה. והיו ימים ששוב היה נראה כאילו יש חומה סביבו. לפי המבט בעיניים כבר ידעתי לזהות אם הוא איתנו או לא. פסח היה מדהים וטיילנו בחול המועד בכמה חוות, היה ליל סדר כיפי עם בני הדודים. אבא יצא פעם ראשונה לחג מחוץ לבית, כי עד אז היינו רק בבית בשבתות וחגים. שוב היה נראה שהחיים חזרו למסלולם. אבל מיד אחרי פסח חזרו שוב הצעקות בלילה, ושוב אבא היה יוצא למרפסת ושותק שם במשך שעות.

כבר התחלתי כמובן לספור את העומר ובלב שלי תפילה, שרק אבא יהיה איתי בשבועות, אני כל כך מחכה לזה. עם כל הכבוד לסבא יעקב, אני רוצה את אבא בחג! רק לא כמו שנה שעברה. בבקשה, ה', בבקשה. כל יום שאלתי את אמא מה שלום אבא, וכל יום היא אמרה שזה ייקח זמן וצריך סבלנות, אבל בינתיים הזמן לשבועות הולך ואוזל. הלוואי שאפשר היה לבקש הארכת זמן, שנספור עוד איזה שבוע-שבועיים.

שלושה ימים לפני שבועות אבא הגיע הביתה. זו הייתה הפעם הראשונה שלא יכולתי לדעת מה הוא באמת מרגיש. העיניים שלו לא היו חשוכות אבל גם לא מאירות. הוא היה עייף ונכנס ישר למיטה, אבל קם אחר כך ואכל איתנו ארוחת ערב. הוא אפילו שאל אם כבר קנינו פרחים והתעניין מה אני לומד עכשיו בבית הספר. ראו שהוא ממש ממש מתאמץ שנראה שהוא בסדר.

חג שבועות הגיע. הבית היה מקושט בפרחים ושיבולים. אמא הייתה לבושה בשמלה לבנה וגם אבא לבש חולצה לבנה חדשה וחבש כיפה שאמא סרגה לו. ניסיתי להסתכל בחשש לעיניים של אבא כדי להבין איזה שבועות מחכה לי. אבא כנראה הבין שאני עושה לו את מבחן העיניים והתכופף אליי. "מתני, תדע לך שאני ממש גאה בך. אמא מספרת לי איך אתה בוגר ועוזר כאן בבית. אני רוצה שתדע שהכי בעולם אני רוצה להיות אתכם, המשפחה שלי, לחגוג ולשמוח, אבל יש דברים שמפריעים לי ולא נותנים לזה לקרות ואני מתאמץ כי אני אוהב אתכם כל כך. אולי כשתהיה גדול תוכל קצת להבין, ואולי גם לא. אני רואה אותך כל הזמן מסתכל לי בעיניים, אבל יש שם דברים בתוך העיניים האלה שראיתי במלחמה והם כל כך חזקים שאני לא יכול לשכוח אותם. כשאני נזכר בהם זה עושה לי רע בנשמה, ואני לא מצליח להשתלט על הרגשות שלי. התכוננתי ללילה הזה והכנתי לך חידות ממש מעניינות ואני מחכה ללמוד איתך, כי אתה החברותא הכי טובה שלי. אם אני אצטרך בלילה קצת הפסקה, או שאבקש ממך שנסיים מוקדם, בבקשה תבין אותי".

"בטח אבא, בטח. תודה על המאמץ. אני שמח שאתה פה. זה כבר המון".

אמנם זה לא היה כמו כל שנה, אבל היה לנו נעים וטוב ללמוד ביחד. היו פעמים שאבא ביקש רגע הפסקה, ואני חיכיתי בסבלנות ולקחתי בחשבון שאולי הוא יבקש לסיים, אבל השעות חלפו ואנחנו למדנו עד ותיקין. כשהגבאי הגיע ושאל את אבא אם הוא רוצה להיות חזן, הייתי בטוח שהוא יסרב, אבל הוא הסכים. כשהתפללתי לידו שמתי לב שהוא רועד במילים: "שובי נפשי למנוחיכי, כי ה' גמל עליכי, כי חילצת נפשי ממוות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי, אתהלך לפני ה' בארצות החיים".

כשנעמדנו לעשרת הדיברות, נזכרתי במדרש שלמדנו בכיתה על כך שכל החולים התרפאו בזמן מעמד הר סיני, וכל מי שהיה חרש התחיל לשמוע וכל מי שהיה עיוור התחיל לראות. הסתכלתי על אבא שלי הגיבור שמום אין בו, חשבתי כמה הוא אמיץ, וכמה הוא עשה דברים ממש חשובים בשביל עם ישראל. הוא נלחם בכל הכוח באויבים שלנו, וגם עכשיו ברגע הזה ממש הוא ממשיך להילחם. התפללתי אל ה' שאבא שלי שהוא לא עיוור, ולא חרש, ולא אילם ולא חיגר, שגם הוא יהיה בריא. וגם הוא יתרפא לגמרי מהמחלה שלו, שלא רואים אותה, ולא שומעים אותה. אבל מרגישים אותה. מרגישים אותה חזק בלב.