נשמותינו פקודות לך

כמו שהזכרנו בעבר, עבודת ה"ראוי" מתחלקת לשלושה פרקים:
א. היקר בעיני ה'; ב. החסידות הנרצה והנחמד; ג. השליחות.
אחרי שהכרנו את שני הפרקים הראשונים והתנסינו בהם, נסגור את מעגל ה"ראוי" עם הפרק האחרון, ונלמד על השליחות המיוחדת של כל אחד מאיתנו. חז"ל לימדו אותנו ש"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". לכל אדם יש צביון שהקדוש ברוך הוא נתן לו כדי שאיתו ועל ידו הוא יפעל בעולם. הרב צבי טאו אמר (בשם אחד הספרים) על המילים "ועל נשמותינו הפקודות לך" מן התפילה, שהנשמה של כל יהודי הייתה מופקדת אצל הקדוש ברוך הוא מאז ומעולם, וה' מחכה איתה לשעה הנכונה שבה היא צריכה להתגלות. לכל אדם יש כישרונות ואופי משלו, וה' בוחר באיזה דור, באיזו חברה, באיזו משפחה, באיזו סביבה מדויקת הוא ייולד ויאיר את אורו.
איך מגלים מה השליחות שלי בעולם? הבדיקה כוללת כמה מרכיבים, ומתחילה מבפנים החוצה. אנחנו נשאל קודם כל במה אני יכול להיטיב לעולם שסביבי, ורק אחר כך מה העולם שסביבי צריך ממני. חשוב שנזכור שלכל אחד מאיתנו יש מספר שליחויות בחיים – במעגל האישי, המשפחתי והציבורי, בקריירה ובהתנדבות. השאיפה היא שנהיה מודעים לשליחות שלנו בכל מקום שבו אנחנו נתונים.
חיפוש השליחות שלנו לא נועד לגרום לנו לעזוב את פרנסתנו ולצאת לדרך תעסוקתית חדשה, מכיוון שהשליחות אינה מוכרחה להיות העיסוק שלנו ברוב שעות היממה. פעמים רבות הצרכים של המציאות גורמים לכך שהקריירה שלנו אינה תואמת את השליחות שלנו, אך גם במקרה שהשליחות אינה מעצבת את מירב הזמן שלנו, היא מעצבת את עיקר הזמן שלנו. אנחנו לא ננסה להיאבק במשוואה הזאת, אלא נשים דגש על חלק מסוים מן הזמן שלנו, שהוא המשמעותי ביותר עבורנו, וניתן לו להאיר את כל שאר חלקי החיים.

שש ושמח ומתענג

כדי להגיע אל הלב של השליחות שלנו, עלינו לשרטט שלושה מעגלים, ולמצוא את נקודת החפיפה ביניהם. המעגל הראשון הוא העונג – מה טוב לי? באנו לעולם הזה בשביל להתענג בו, והשליחות מוכרחה לכלול את המרכיב הזה. אמנם יכולים להיות חלקים בעבודת ה' שאינם מענגים אותי, אבל הם לא יהיו מרכז השליחות שלנו בעולם.
העונג הוא החידוש המרכזי של הפרק הזה בעבודת הראוי, ועל חשיבותו בעבודת ה' אפשר ללמוד מההקדמה לספר "אגלי טל", שהוא אולי ספר הלמדנות החשוב ביותר שנכתב על הלכות שבת. בהקדמה לספר מובאים עקרונות יסודיים בעבודת ה':
ומדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירוש רש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק.]
ובזוהר הקדוש [כתוב], ד"בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה"…
בתוך בית המדרש, וגם בתוך הלב שלנו, נשמעות אמירות "מוסרניקיות" שטוענות שאם יש לאדם נגיעה ורווח אישי בעבודת ה', האגו שלו גדל וכך הטהרה של ה"תורה לשמה" נעכרת. כפועל יוצא מן התפיסה הזאת מובן שלימוד התורה הנעלה ביותר הוא ללא כל עונג, ויותר מכך: צריך להיזהר שלא ליהנות חלילה מלימוד התורה, כדי שהוא לא יהפך ללימוד תורה שלא לשמה.
כנגד הטענות האלו אומר ה"אגלי טל" את ההפך הגמור: לא רק שאין איסור בהנאה מהלימוד, ושהיא אינה מקלקלת את הלימוד "לשמה", אלא שזה עיקר הלימוד של תורה לשמה – כאשר אדם מתענג מעצם הלימוד, והתורה מאירה את מציאותו. ההנאה היא חלק קריטי בלימוד התורה ובכלל בעבודת ה'. אם אדם הדליק נר חנוכה ולא שמח בזה, המדרגה שלו נמוכה ממי שהדליק חנוכה בשמחה. כך מפרש האר"י את הפסוק "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" – הגלות לא באה על אי קיום המצוות, אלא על קיומן שלא מתוך שמחה. השמחה וטוב הלבב הן נשמת המצווה, הן נותנות לה ערך, ויוצרות קישור נפשי ושייכות אל מעשה המצווה.
אמנם, אם יש אדם שלומד אך ורק לשם התענוג, ולא כדי לקיים את מצוות ה', הלימוד שלו נחשב לימוד שאינו לשמה, והוא אפילו לא קיים מצוות לימוד תורה, מכיוון שחסרה לו הכוונה הבסיסית של קיום רצון ה'. כך גם ביתר המצוות  – ההנאה אינה מספיקה, ונדרשת כוונה למלא את רצון ה' ולקיים את מה שציווה, אך במקום שהכוונה הבסיסית כבר ישְנה – ההנאה מעצימה את ערך המצווה מאוד.

מענג, מועיל, זמין

המעגל השני הוא המועיל – איך אני מיטיב לעולם? כאן אנחנו בעצם חוזרים במובן מסוים אל העבודות הקודמות של הרצוי, ובודקים מהם התחומים שבהם אנחנו מקיימים את רצון ה' בצורה מקסימלית, ומביאים ברכה מיוחדת לעולם.
המעגל השלישי הוא הזמין – מה קל לי? במעגל הזה אנחנו בודקים אילו מעשים אפשריים לנו במיוחד, מה לא דורש מאיתנו מאמץ רב, אלא נגיש ובר הגשה עבור המבנה המסוים של האישיות שלנו.
כדי שנהיה קשורים באמת לתחום מסוים, ונתמסר אל השליחות שהוא מזמן לנו, הוא צריך לכלול את שלושת התנאים האלו: שהמעשה יהיה טוב לי ויענג אותי, שבאמצעותו אני איטיב לעולם ותהיה בו תועלת, ושהוא יהיה זמין לי – מסוג הדברים שאני טוב ומצליח בהם. ולכן, עלינו לשרטט את שלושת המעגלים, להתבונן בהם בהרחבה, ולאחר מכן למצוא תחום שמשותף לשלושתם.
אז איך עושים את זה בפועל?
הכי טוב להתחיל מניתוח של כל מעגל בנפרד, ורק אחר כך לחפש את המשותף. אם מיד נחפש את נקודת ה"גם וגם וגם" נצמק את המחשבה ולא ניתן לה להתפרש. התשובה שנמצא תהיה משמעותית יותר ככל שנרחיב את המסגרות, נראה כיווני חשיבה שונים וניצור מעין "סיעור מוחות" עצמי, ורק אחר כך נדלה מתוך כל העושר את החלקים המשובחים ביותר. אין כמעט סיכוי שנגיע לחלקים החשובים בלי שנפתח כל מיני כיוונים, מכיוון שהנטייה הטבעית שלנו הולכת את הבנאלי והברור מאליו ומתקשה לעבור אותו. הפיזור נותן לנו הזדמנות להגיע למקום מאיר ומפתיע בתוכנו.

פיזור והתמקדות

הפתיחה של כל נושא נעשית בטכניקת ה"אקורדיון" שדיברנו עליה כשעסקנו ב"מתנות": האקורדיון הוא אפשרות לפתוח נושא ולאחר מכן לסגור אותו – להתפזר ולהתמקד. נזכיר כאן את הצירים השונים של הפתיחה והסגירה:בין אדם לחברו – בין אדם למקום.
עבודת ה' בתחום שבין אדם לחברו שונה מאוד מן העבודה שבין אדם למקום. אלו שתי נקודות מבט שונות של תועלת שאנחנו מביאים לעולם, ואף על פי שגם התחום שבין אדם לחברו הוא מצווה אלוקית, הוא נמדד בנפש באמות מידה אחרות. גם הזמינות שלהן שונה, וגם העונג שהן מביאות איתן הוא עונג מסוג אחר לגמרי. פתיחת הציר הזה מאפשרת לנו לחשוב גם על התחום שאינו עולה ראשון במוחנו, ולהיות מופתעים ממה שאנחנו מוצאים בו.

גדול – קטן.
את תחומי העיסוק שלנו אנחנו יכולים לסדר על הרצף של הגדול והקטן. כאשר דנים בנושא השליחות, חלקנו נוטים לחשוב על המעשים ההרואיים, יוצאי הדופן, שמשפיעים על אנשים רבים, אבל ייתכן שהשליחות שלנו מצויה דווקא בפעולות הפשוטות, הקטנות, היומיומיות שלנו. חשוב שניפתח לכל המרחב של הציר הזה כדי שנוכל לזהות מה מתוכו באמת מחובר לעצם הווייתנו.

מי הקהל שלי?
הנטייה של הנפש שלנו להתמקד בנושאים מסוימים תלויה בין השאר גם בקהל השומעים שלנו. קהל צעיר יוציא מאיתנו אמירות שונות מאלו שנאמר לקהל מבוגר, קהל משפחתי שונה מקהל זר וקהל שמתמקצע בתחום העבודה שלנו שונה מקהל שבא מתחום אחר. כדי למצוא תשובות מגוונות, עלינו לדמיין את עצמנו עונים לאנשים שונים, ואפילו הפוכים, על אותה שאלה בדיוק.
אלו שלושה צירים מרכזיים של פתיחת אקורדיון, ואפשר להוסיף להם עוד כיד הדמיון הטובה – כל מה שירחיב את טווח התשובות שלנו. לאחר שפתחנו מגוון אפשרויות בכל אחד מן המעגלים עלינו לנוע בכיוון הנגדי – לצמצם את המבט ולבחור את הנקודות המשמעותיות ביותר.
בשלב הזה נוכל לפעמים לשים לב שתכונה אחת או תחום אחד נמצאים אצלנו ביותר ממעגל אחד – הגיוני שיש תחום שהוא גם זמין וגם מענג אותנו. במקרה כזה נדרשת מאיתנו התבוננות נוספת: לאיזה מעגל שייכת העשייה הזאת בצורה מובהקת יותר? ל"זמין" או ל"מענג"?
לאחר שסידרנו מחדש את המעגלים, אנחנו בוחרים מתוכם את חוד החנית – המענג ביותר, המועיל ביותר והזמין ביותר. אפשר לבדוק איזו מבין המילים שכתבנו בכל מעגל הכי משמעותית עבורנו או לשאול בפשטות: מה מבין כל הדברים שרשמתי הוא הכי… (מענג/זמין/מועיל), ולסמן את התשובה הנכונה בעינינו. השלב הבא הוא למצוא באיזו דרך נוכל לשלב את המילים שבחרנו בשלושת המעגלים: איזה תפקיד או תחום כולל בתוכו את המענג, המועיל והזמין שלנו. כאן אנחנו מוצאים את השליחות שלנו.

מבט נוסף פנימה

התרגיל של חיפוש השליחות אינו זורם תמיד בכיוון אחד. לפעמים עלינו לחזור אחורה כדי שנוכל להתקדם. ייתכן שהרשימה שכתבנו תיראה לנו פתאום לא מדויקת או לא מספקת, ונידרש לצעוד עוד פנימה, להתבונן שוב, למצוא נקודות מבט חדשות. לפעמים כדאי שניקח הפסקה באמצע התרגיל, נצא להתאוורר, נשכח ממנו מעט, ונחזור אליו ממקום אחר. הנכונות שלנו להתבונן עוד ולהיפתח מחדש מפגישה אותנו עם מקומות כמוסים בנפש, וייתכן שהאוצרות הגדולים ביותר שלנו יימצאו דווקא שם.