בישיבה שלנו באנטוורפן לומדים כשבעים תלמידים, רובם בנים לשלוחי חב"ד מעשרות מדינות ברחבי העולם. יש לי נוהג, שכשאני מתוועד איתם בתחילת דרכם בישיבה, אני מחלק להם דף ועט ומבקש מהם לכתוב חמש מעלות שיש להם. לרוב מתברר שהמשימה הזו היא אתגר לא קטן. הם מכווצים את המצח בריכוז, מסתכלים זה על זה כאילו מנסים לחלץ רעיון, ובסך הכל נראים די חסרי אונים…
שאלתי אותם פעם: "למה זה כל כך קשה לכם? בסך הכל ביקשתי חמש מעלות!". היו שענו שזה מרגיש להם כמו גאווה והתנשאות. הסברתי להם שזו טעות: היכולת לראות היא יכולת מדהימה ומורכבת. גם היכולת ללכת דורשת יכולת מוטורית, איזון וכוח. מדוע אינכם חשים גאווה לומר שיש לכם יכולות אלה? כי ברור לכם שהיכולת אינה שלכם, אלא מתנה מהבורא. כך בדיוק צריך להיות היחס לכישרונות שלכם. אינכם חכמים, רגישים או מוזיקליים בזכות עצמכם, אלא בזכות התכונות שהוטבעו בכם. מדוע, אם כן, ההכרה בהן נתפסת כגאווה?
אך הייתה גם תשובה אחרת, של בחור חריף. "הקושי שלנו נוצר על ידי היצר הרע", אמר. "הוא יודע שאם רק נדע את המעלות שלנו, תהיה לו עבודה קשה הרבה יותר כדי להפיל אותנו, והוא עושה הכל כדי שלא נכיר בהן!". וואו. כמה שזה נכון.
מהו סודם של המצליחנים? מה מבדיל בין שני אנשים, שעל הנייר נראים כמעט זהים בכישרונותיהם, ובכל זאת האחד ממריא לפסגות והשני נותר הרחק מאחור? הרבה פעמים, היכולת להודות בטעות, לקבל ביקורת בונה וללמוד מהניסיון היא זו שמובילה אדם להצלחה.
האמת היא שהיכולת הזו אינה פשוטה כלל. לא קל להודות בטעות ולהתוודות עליה. ההכאה על חטא בפני מישהו אחר יוצרת לעיתים תחושה, מוטעית כמובן, שאנחנו הופכים את עצמנו לנחותים ממנו. זאת הסיבה שקל כל כך לפגוש אנשים 'כלילי שלמות' שלתפיסתם, פשוט לא ייתכן שתארע להם טעות. הצדק הטהור, כך הם מאמינים, תמיד נמצא בכיסם.
מסופר על טיפוס כזה שנשאל פעם: "תגיד, אתה זוכר מקרה שבו חשבת שטעית?". "כן", השיב מיד. "אני זוכר מקרה שבו חשבתי שעשיתי שגיאה, אבל אחרי שהתבוננתי שוב במקרה התברר לי שדווקא נהגתי נכון. השגיאה היחידה שלי הייתה המחשבה הראשונה לפיה שגיתי…"
אלא שישנו סוג אחר של וידוי, כזה שחשוב להצלחתנו לא פחות מההכאה על חטא, וכעת נראה מהו.
בראשית פרשתנו אנו לומדים על מצוות 'וידוי מעשרות'. בכל ערב פסח של השנה הרביעית והשביעית לשמיטה, על האדם לסיים לחלק את כל התרומות והמעשרות מפירות תבואתו, ואז להתוודות ולומר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי… שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹקָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".
כשאנחנו קוראים את הנוסח הזה, קשה לראות בו 'וידוי' במובן המקובל. זה נשמע יותר כמו טפיחה עצמית על השכם, הצהרה של שמחה וגאון: "עשיתי ככל אשר ציוויתני!". איך זה בדיוק וידוי?
המשנה אומרת שעל האדם להתבונן תמיד בעבר ("מאין באת"), בהווה ("לאן הוא הולך") ובעתיד ("לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון"). ההכרה במעלותינו משפיעה לטובה על כל אחד משלושת ממדי הזמן הללו.
נתחיל מהעבר. דמיינו אדם שיושב לבדו תחת עץ ומהרהר במעשיו בעשרות השנים האחרונות. אם הוא מגלה שרובם היו שליליים או סתם מיותרים, הוא בוודאי יתמלא צער ועצב עמוק על השנים שאבדו לריק. צער כזה אינו מוביל לצמיחה, אלא לשקיעה, לדכדוך ולדיכאון. ומצב של דיכאון הוא משאת נפשו של היצר הרע; אז האדם הופך לטרף קל, הנלכד ברשתו כמעט ללא קרב.
לא בכדי התבטא פעם אחד מאדמו"רי קרלין, שבכוחה של העצבות להוריד אדם לתהומות שאפילו עבירה אינה מסוגלת להורידו אליהן. לכן חשוב כל כך שהאדם יכיר, יידע ויתבונן במתנות הגדולות שחנן אותו הבורא, וגם במעשים הטובים שעשה. מחשבות אלו ימלאו אותו באנרגיה טובה ובריאה, וינטרלו את הנשק החזק ביותר של היצר הרע – העצבות.
כאשר אנחנו חושבים על הצד המואר שבנו, על הכישרונות שהתברכנו בהם ועל המעשים הטובים שעשינו, זה לא רק מונע מהיצר הרע להפיל אותנו לעצבות על "העבר המפוספס". זה גם מנחה את ההתנהלות שלנו בהווה. כשאדם מאיר בזרקור את ההצלחות שלו, הוא יכול לשחזר אותן. הוא אומר לעצמו: "הרי כשעשיתי את זה, זה היה כל כך טוב ומועיל. אז למה שלא אעשה זאת שוב?". ההכרה בהצלחות מועילה אפוא פעמיים: היא נותנת חיוּת ומוטיבציה לפעול, והיא מהווה תוכנית פעולה ממשית. מכאן ברור מדוע "עשיתי ככל אשר ציוויתני" וההכרה במעלות הן שורש התשובה.
במקביל, ישנה דרך נוספת שבה הווידוי על מעלותינו משנה את ההווה שלנו. מפורסם הוא שבחינוך, כמו בחיים, אנו נתקלים לא פעם בנבואה שמגשימה את עצמה. מורה שיטיח בילד שמוחו מוגבל, עלול לגרום לו באמת לא לקלוט דבר. הילד פשוט יקבל זאת כאמת מוחלטת ויוותר מראש. באותו אופן, הורים שישדרו לילדם שהוא היפראקטיבי עלולים לחזק את התכונה הזאת, שהרי הילד חושב שהוריו יודעים הכי טוב, ואם הם אומרים – כנראה עליו להיות כזה.
העיקרון הזה פועל גם בפן החיובי. כשילד מועצם על ידי אמירות בונות וזוכה לאמון מסביבתו, הדבר עצמו יכול לגלות בו כוחות נסתרים ולעודד אותו להגיע לגבהים. זהו היתרון הנוסף שבהכרת האדם את מעלותיו: כשאנחנו חושבים שיש לנו יכולת מסוימת ואף מסוגלים להתוודות עליה בפה, היכולת הזאת מתעוררת, עולה על פני השטח ומתעצמת.
סיפור עמוק ומלמד מבעל התניא ממחיש את התועלת הגדולה שבהכרה בטוב שבנו. היו אלה ימים שבהם מצוות פדיון שבויים הייתה עניין שבשגרה. בכל שני וחמישי נודע על משפחה שנזרקה לבור כי לא שילמה לפריץ את המס או דמי החכירה המגיעים לו, או על בחור שנחטף לצבא הנוכרי והיה צורך לפדות אותו. באחד המקרים נדרש סכום אסטרונומי לפדיון, ובעל התניא, רבי לוי יצחק מברדיטשוב והרבי מקרלין התכנסו כדי לארגן את הכסף. הם החליטו להכין רשימה של עשירים ולפנות אליהם בבקשת תרומה.
לפני שהחלו, ביקש בעל התניא שהוא יקבע את סדר הפנייה לתורמים. לאחר שהרשימה הוכנה, הסתכל בה בעל התניא ואמר: "חסר כאן שם אחד. חסר פה שמו של ר' משה העשיר!". "ר' משה?" תמהו חבריו, "הרי הוא נודע בקמצנותו! איש לא קיבל ממנו יותר מפרוטה שחוקה". "כן, ר' משה", ענה בעל התניא. "לא רק שהוא ייכנס לרשימה, אנחנו גם נתחיל בו. הוא יהיה הראשון!"
אותו ר' משה היה עשיר מופלג, וכגודל עושרו כך גודל קמצנותו. הוא התגורר באחוזה מבוצרת מחוץ לעיר, והגישה אליו הותרה רק ליחידי סגולה. גם כשמישהו כבר הצליח להיכנס ולבקש עזרה, הוא היה שולף מארנקו פרוטה שחוקה ומוסר לו. האנשים כל כך כעסו על אטימותו, שהיו מחזירים לו את המטבע ויוצאים בזעם. אין פלא אפוא שתגובת חבריו הייתה נסערת. אך לבעל התניא היו מחשבות אחרות.
בהתאם לסיכום, פנו שלושת הצדיקים תחילה אל אחוזתו של ר' משה. כשזה ראה אותם מחלון ביתו עם פמלייתם, מיהר לצאת אליהם והכניס אותם לביתו בסבר פנים יפות. הם סיפרו לו על מצוקת השבוי ועל הסכום האדיר הדרוש לשחרורו, ופנו אליו נרגשות שיסייע במצווה. ר' משה הקשיב בקשב רב, ופניו הביעו צער. "בוודאי שאעזור", אמר, "איך אוכל להישאר אדיש לצרה כזו?". הוא קם וחזר כעבור רגע עם אותה פרוטה מפורסמת.
בעל התניא הזדרז והשתיק את הנוכחים לפני שיקניטו את ר' משה. הוא לקח את הפרוטה והודה לו ארוכות, תוך שהוא מרעיף עליו ברכות. כשהצדיקים כבר עמדו בפתח לצאת, קרא להם ר' משה לשוב ואמר שבמחשבה שנייה, עליו לתת יותר. הוא פתח את ארנקו והוציא שתי פרוטות נוספות. גם הפעם קיבל אותן בעל התניא בפנים קורנות ובשפע ברכות.
הדבר חזר על עצמו כמה פעמים. בכל פעם שעמדו לצאת, קרא להם ר' משה לשוב והגדיל במעט את תרומתו, עד שלבסוף נתן את כל הסכום הדרוש וביקש לתת עוד… בעל התניא עצר אותו ואמר שכבר יש בידם די.
מה קרה כאן? כיצד התחולל שינוי כה קיצוני ברגעים ספורים? התשובה היא – כך הסביר בעל התניא לחבריו – שר' משה היה אטום לאור. הוא תפס את עצמו כקמצן, ופעל בהתאם. כל זמן שסירבו לקחת ממנו את המעט שנתן, לא נוצר אותו חרך שדרכו יכול אור הקדושה לחדור לליבו. אך כשבעל התניא קיבל את הפרוטה ובירך אותו על נדיבותו, הוא החל להיפתח. נוצר פתח "כחודו של מחט", שהלך והתרחב עם כל נתינה עד שנעשה "כפתחו של אולם".
מתברר אפוא שהסיפור שאנו מספרים לעצמנו על "מי אנחנו" הוא בעל השפעה דרמטית על חיינו. ברגע שאנו רואים את אישיותנו באור חיובי, הצד הטוב שבנו מקבל חיזוק ונוצר פתח רחב לאוצרותינו.
כדי להבין כיצד ההכרה במעלותינו קשורה לעתיד, נקדים רעיון מהבעל שם טוב. נאמר על הקב"ה: "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ". האם משמעות הדבר היא שלקב"ה יש תאוות נקם, והוא רק מחכה לבוא חשבון עם מי שעובר על מצוותיו? הבעל שם טוב מסביר זאת באמצעות משל.
מעשה באיש פשוט שמרד במלך. כדי לבטא את מרידתו, הוא לקח את תמונת המלך ורגם אותה באבנים בפומבי. הוא נלקח מיד לבית הסוהר, ודינו הובא בפני המלך. המלך שמע על המעשה, בחן את האיש ופסק: "הלבישו אותו מחלצות של שר! האיש הזה יהיה שר בממלכתי". איש לא הבין את פשר פסק הדין, אך כולם ידעו שלמלך החכם יש כוונה נסתרת.
המורד מונה לשר רם מעלה וזכה לכל מנעמי השררה: ארמון, משמר כבוד, משרתים וכסף רב. השר החדש, שזכר את ימיו כאיש פשוט וקשה יום, היה אסיר תודה למלך שלקח אותו מאשפתות והפכו לאחד האנשים החשובים בממלכה. הוא לא הפסיק לייסר את עצמו על מרידתו. "איך יכולתי למרוד במלך כזה, שכולו טוב ונתינה? כמה עיוור הייתי!", חשב, ורצה לקבור את עצמו מבושה.
כשראה המלך כיצד ליבו של השר נוקפו, אמר שזו הייתה מטרתו מלכתחילה. "מה היה קורה אילו הייתי מעניש אותו? אולי היה רואה בזה הוכחה שצדק. כעת, לעומת זאת, הוא מתחרט בלב שלם".
כך גם הנהגתו של הקב"ה. נקמתו היא בכך שהוא נותן לאדם לראות את כל החסד שעשה עמו ואת הטוב שבו בירכו. ברגע שאדם רואה זאת, הוא מיד מתמלא צער על שמרד בבוראו.
בדין וחשבון שאדם נותן לפני הקב"ה, הוא רואה אל נכון את יכולותיו, ואז עליו להסביר מדוע לא ניצל אותן כראוי. כשהאדם מבין זאת, הוא מתאמץ קודם כל להכיר את שפע כוחותיו, ובשלב הבא – להשתמש בהם נכון. בדומה לדברי בעל 'החינוך' והרשב"ם, המסבירים שכאשר אדם יודע שעליו לומר בקרוב את 'וידוי המעשרות', הוא דואג מראש שיוכל לעמוד מאחורי המילים. הידיעה על הדין וחשבון העתידי משפיעה על ההווה, והכרת המעלות בהווה מאפשרת להתכונן כראוי לעתיד. במילים אחרות, שוב: הכרת מעלות עצמו היא היא שורש התשובה.
אם בתשובה עסקינן, יש לזכור שגם אותה יש לעשות מתוך שמחה. ימי חודש אלול והימים הנוראים אינם ימי עצב ודכדוך, אלא זמן לתקן את הטעון תיקון מתוך אהבה לקב"ה ושמחה בעבודתו. ואם תשאלו כיצד אפשר לשמוח בזמן שעושים תשובה על חטאים, הסיפור הבא ישיב על כך.
פעם באו כמה אנשים אל הבעל שם טוב בטרוניה: "כשאנו אומרים את הווידוי בתפילות, אנו מנסים לעורר בעצמנו צער אמיתי על חטאינו, ואילו החזן שלנו דווקא שר ומזמר 'אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ…'. מה דעתכם על הנהגתו?".
"קראו לחזן", ציווה הבעל שם טוב, "ונשאל אותו לפשר שירתו".
כשנשאל החזן מדוע הוא שר בעת אמירת הווידוי, ענה בפשטות: "בארמון המלך יש בעלי תפקידים רבים. יש גזברים, יש האחראים על בדק הבית ויש גם המנקה. אם המנקה מכיר בערכו של המלך ומוקיר את פועלו, הרי שכשהוא מנקה את היכל המלכות, הוא עושה זאת בשמחה! הוא לא סתם מנקה רחוב, אלא זה שהופך את ארמון המלך לנקי ומצוחצח!"
"כל יהודי", המשיך החזן, "הוא בעצם ארמון למלכותו של הקב"ה, שהרי נאמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. מקדש ה' נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. הוא מתלכלך מעבירות, ומתנקה כשאנו מתוודים על חטאינו. אם כן", סיים האיש, "כיצד לא אשיר כשאני מתנקה מעוונותיי ומצחצח בכך את ארמון המלך?". הבעל שם טוב פסק שהאמת איתו.
לחיים, לחיים ולברכה! יעזור ה' שנכיר בכוחות שבהם חנן אותנו, ננצל אותם לעבודתו יתברך, וכך נגיע לשנה טובה ומתוקה.
