אני זוכר שבאחד השיעורים הראשונים באוניברסיטה הבהירו לנו את כללי החיים: הכל פוליטי. הכל עם אינטרס. כל פעולה היא עם מחירון נסתר של שווי וכדאיות.
"מה, גם במשפחה?" שאלנו.
"לגמרי כן", ענו לנו. הכל אינטרסים.
אבל משהו פנימי לא מאמין בזה. לא יכול להיות. אני מגדל ילדים ונותן להם את כל כולי, שלא לומר את כל כספי, ואתה אומר לי שזה עם אינטרס? אך לצערי גיליתי דרך הילדים, או יותר נכון דרך ההערות שלי לילדים, ש…כן, יש אינטרס.
הבשורה היא שאפשר גם להתרפא ממנו. לא כמו שאמרו לנו שהכל פוליטי. יש מקום אמיתי ונקי, הוא קיים. אבל צריך לעבוד בשביל להנכיח אותו ולתרגל מערכות יחסים נקיות יותר.
*
למחלה המסוכנת שפוגעת באנושות, קוראים 'אני'. האגו שלי. האני שמצטייר לנגד עיניי. אני לעצמי, הגבול הזה שנסגר בישותי הוא שורש המחלה הקשה. הוא שורש הבעיה. אני נותן לילדים שלי המון ובאיזשהו מקום חבוי אני מצפה לתמורה. אפילו המילים הפשוטות 'אני נותן לילדים שלי' טומנות בתוכן פרדוקס. נותן לילדים שלי אבל 'אני' נוכח שם, עומד בראש המשפט ולא מתנגד למחיאות כפיים.
אני שומע בתקופת הקורונה המון סיפורים על מה שמתרחש בבתים יהודיים בארצנו הקטנה. לעיתים זה בעיות של שלום בית, שלום עם הילדים או שלום עם הלחץ של הפרנסה. לכולם שורש אחד, מחלת האני: איך אשתי לא מכבדת את הרצונות שלי? איך לא רואים אותי? איך הילדים לא מתייחסים לבקשות שלי? אחי, אתה כנראה עם תסמונת נגיף האני. לא בדיוק בדקת מהם הגבולות שהקדוש ברוך הוא יצר לך ומהם הגבולות של האני שאתה יצרת לעצמך. כל משפט שני שלנו מתחיל ב'אני'. ולפעמים זה מגיע לתחום הסכנה.
*
אז אפשר לאבד כיוון, להתבצר בהגנה על האני ולריב ולצעוק כי האני שלי הוא סלע קיומי. זו האשליה הגדולה ביותר של המחלה, סימפטום מאוד מודרני. בכל פעם שאתה נקלע למצוקה ומבין שהאגו שלך גורם לבעיה, אתה מתבצר ומגן עליו באימה מכל שינוי.
מחלת האני מתוחכמת מאוד, היא מביאה אותנו להישגים אך גם משפילה אותנו לאשפתות בלי שנרגיש ובלי שנדע. על מזבח האני אנחנו מקריבים המון אוצרות יקרים שקיבלנו משמיים: לעיתים זו מערכות יחסים עם בני זוג או הילדים, עם חברים או עם קהילה.
האני הוא המנגנון שאומר לך: פוגעים בך, לא רואים אותך, לא סופרים אותך, קום. תתקומם.
*
בשתי שורות בגמרא מספרים לנו על שנים-עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא שמתו בימים האלו, עד שבל"ג בעומר פסקה המגיפה. שבע מאות הלוויות מדי יום. מגפה המונית. מי שקבר היום את חבריו, כנראה נקבר יום למחרת. וכל זה בלי פירוט. הגמרא אומרת שהסיבה היא שלא נהגו כבוד זה בזה. אבל מה בדיוק הם עשו? מכל אלפי ההרוגים, אין סיפור אחד? כיוון? הגמרא לא מספרת.
מי אני שאנסה לפענח מה קרה אז עם תלמידי רבי עקיבא, שהיו גדולי עולם, אבל במבט ראשון זה לא נראה כמו קורונה אלא יותר כמחלת האני שהגיעה גם לתלמידי חכמים. ״לא נהגו כבוד זה בזה״. אני לא נוהג כבוד כי זה לא עושה לי כלום, כי יש לי ציפיות שיכבדו אותי קודם. ואם אני מכבד קודם, נותן, מעניק, עושה מחווה? אני רוצה כבוד סמוי במזומן או בתשלומים. אני! רוצה.
בצלילה חופשית אל שורש הבעיות שלנו מתחת לפחדים ולחרדות, מתחת להתנהלות היומיומית והחוויות השוטפות, שוכן האני. יש לו צג מחשב משלו והוא מפענח את המציאות אחרת, ובשל כך אנחנו מתנגשים ונחבטים ושואלים: איפה האהבה? איפה האמונה? איפה הנחמה והשמחה? מישהו תפס את מקומה. את מקום האין (בהיפוך אותיות) תפס האני. את מקום השם יתברך תפסה מציאות מדומה שהאני עיצב. מלחמת האני באין.
*
אוי, מה עושים? שמים מסיכה? מתרחקים?
הקורונה תחלוף אבל האני יישאר איתנו לאורך ימים ושנים. ובשביל להתמודד אתו נצטרך להתרגל לשגרת עבודה חדשה: לפתוח אגו-מטר ולהתבונן בשעת קושי עד כמה האני מעורב כאן, לא קל לזהות ולהכיר בזה.
בהתבודדות קל יותר לזהות, לראות מרחוק את מעלליו של האני. עצם היחס אליו כאל פוטנציאל של מגיפה (ראו העולם המערבי, הדימויים שלו ומושאי החיקוי שלו) וגם כבסיס הכרחי לחיים, יכול לתת לנו נקודה חדשה להתמקם בה בין האני לאין.
*
בל"ג בעומר פסקה המגיפה. בזכות צדיק אחד שנכנס למערה ובאמת רצה ללמוד תורה ולהתחדש, שבאמת לא היה אכפת לו שהרומאים בנו כל כך הרבה רחובות וחנויות נוחות. רבי שמעון כבר הבין דרך האגו-מטר שלו שהרומאים עשו את זה לעצמם ובשביל עצמם. הוא הבין שכדי להתקרב להשם יתברך צריך לקחת את האני למערה ולעבוד שנים על גבי שנים פלוס מקצה שיפורים, ואז לגלות את התרופה, את הסוד של האני והאין שחיים יחדיו כמו שרצה השם.
השם יתברך, עזור לי לעבור את הניתוח להסרת האני המיותר. עזור לי להישאר עם האני המיוחד שנתת לי; להעניק לכל היהודים שסביבי באמת בלי נגיעות, פשוט נקי. הגמרא לא מספרת לנו מה זה בדיוק "לא נהגו כבוד זה בזה", כי כל אחד מאיתנו יודע איפה זה מופיע בחיים שלו, לכל אחד יש סיפור חיים שלם עם העניין הזה. עכשיו הזמן לגלות את זה, בזכות רבי שמעון.
