אם אשכח

ירושלים, חודש אב ג'תתכ"ה

כבר כמה לילות אני לא מצליחה להירדם, מוצאת את עצמי משחזרת שוב ושוב את האירועים האחרונים, הרגעים האחרונים שלי בבית.

הכל קרה כל כך מהר. אני עדיין לא בטוחה שזה היה הדבר הנכון לעשות, מפחדת שימים יגידו. אלישמע לא מפסיק לשכנע אותי שכך היה עדיף, אבל אני יודעת שכמוני גם לו קשה להירדם.

זאת הייתה החלטה של רגע, שקדמו לה הרבה רגעים של התפכחות שמה שהיה לא יהיה עוד.

גדלנו שם, ראינו משמרות כהונה מתחלפות ומוסר אנשי קודש נעלם. בהתחלה לא הסכמנו להודות, סירבנו להאמין.

בהתחלה זה עוד היה הדרגתי, עוד הזדעזענו, אך כעת רובנו התרגלנו למציאות כואבת ומעוותת. הכהונה נהיתה משרה נחשקת מלאת כבוד וחסרת כל. המינוי מינוי שקר מלא חנופה, הכל נהיה כאן חיצוני, אך איש לא מעז לומר זאת בקול רם. מרגיש לי חזק שמשהו הולך לקרות בירושלים של מטה.

שוב ושוב עולים בלבי זיכרונות של השיחה ההיא, כשאלישמע לחש לי לילה אחד, רגע לפני שכבו הנרות: "רות, את הרי רואה מה קורה כאן, בית המקדש כבר לא שייך לנו, הוא שלהם. הם ממנים, הם מחליטים, מקריבים קרבנות לשלומה של מלכות בשר ודם. מעטים אלו שנשארו נאמנים, שמשביעים אותם במי ששיכן שמו בבית הזה והם עדיין פורשים ובוכים. החנופה למלכות מעוררת בחילה, וקנאת הקנאים עוד תעביר אותם על דעתם. החכמים יודעי העתים עוד מנהיגים, אך ענוותנותו של אחד עוד תחריב את הכל…".

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אלישמע החזק, כל כך חסר אונים. הוא הביט בי בעיניים יוקדות ואמר לאט וברור: "רות, אנחנו חייבים לעזוב. נלך לציפורי או ליבנה, מה שתחליטי, אבל אנחנו לא יכולים להישאר כאן יו…". קולו נשבר ואני, מזועזעת עד עמקי נשמתי, לא הצלחתי אפילו לבכות.

מאז הכל קרה מאוד מהר. השארנו מיטות ושולחן, לקחנו רק כמה דברים שיכולנו לשאת ויצאנו בחיפזון, כמו ביציאת מצרים רק בלי גילוי שכינה, כשבפתחנו שנות נדודים.

רגע לפני שיצאנו אספתי לתיקי כמה כלים טהורים. כלים בהם השתמשנו בבית המקדש, כלים של ירושלים. אספתי מרצפת הבית אבני קודש יקרות, מי יודע מתי נשוב לכאן.

רצנו הכי מהר שיכולנו, מנסים לא לעורר חשד, אבל לא ברחנו כגנבים. אנחנו מצילים איתנו את ההוד שעוד נשאר מירושלים. מבט אחרון לכיוון הבית, את הבית שלנו עברנו מזמן, עצים ואבנים עוד אפשר לשקם, אבל הבית הזה, הבית הזה! עומדות רגלינו בשערייך ירושלים הבנויה, הנחרבת אט אט.

בדרך, כשכבר יכולנו ללכת בקצב הרצון פסיעה פסיעה, הרחתי את עצמי בפעם האחרונה, שאפתי מלוא ריאותיי את ריח הקטורת של בנות ירושלים, נפרדת מעצמי של פעם.

מאז אני לא מצליחה להירדם, תפילותיי נעמדות במקומן, מסרבות לעלות בדרך הארוכה עד השמיים, רחוק מירושלים. אני תוהה, איך אצליח לחיות כך? איך אצליח להרגיש שלא בגדתי כשהותרתי מקדש וריח קטורת מאחור!

אולי יודעת היא, ירושלים, אולי מרגישה, שלא יכולתי להיפרד לעולם, אז הלכתי לפני שיהיה מאוחר.

היא יודעת, היא זוכרת את מעט הכלים שלקחתי, הם יעידו כי לא בגדתי! אני יודעת, הם היו קצת שלה, אך השארתי לך חלק מלבי בתמורה. תשכח ימיני אם אשכחך ירושלים, אך את ירושלים, התזכרי?

כשלג ילבינו

יבנה, חודש אב ג'תת"ל

עודנו רחוקים מהבית, מנוח לכף רגלינו מצאנו אך לבנו עוד משוטט, ממאן להינחם.

כבר שנתיים שלא הרגשנו את השמים, שניטל טעם הפירות. כבר שנתיים שנדם קול שירה של ירושלים מן הכינורות.

כבר שנתיים שאבד טעם היין, שנסכו אז על המזבח.

כמו פירות שבעת המינים שאבד טעמם, המזכירים את טעם הביכורים שהבאנו בשמחה, במחולות, בשירים אל בית ה', אל ירושלים.

מאז שגלינו וגלתה עמנו שכינה, שום דבר כבר לא אותו דבר. הבריאה כגוויה, ללא רוח ללא נשמה.

גם נשמתנו, נשימתנו כבדה.

בהתחלה לא היינו מסוגלים את היין לשתות, וכי נוכל לשתות יין שנסכו על המזבח כשהבית חרב?

ואין נוכל לטעום משבעת המינים כשאנו שומרים לעצמנו את הביכורים?

איך אפשר לחיות כשכל דבר מזכיר את החורבן את ירושלים?

סלי הכביסה נערמו אט אט, כשהלב ממאן לכבס לו שמלה לכבוד השבת.

כשבגדים לבנים מזכירים מחולות וכרמים, שירת לויים ועבודת כהנים. וחוט שני שהלבין, אות למחילת חטאים.

והריח הזה שאבד, ריחן של בנות ירושלים המבושמות מריח הקטורת.

ריח שעוד הרחתי על שמלותיי עת גלינו מביתנו, הד של ריח שאני עוד מנסה לדמיין.

קערת הכבסים מזכירה לי ערבי רגלים עת ישבו בחצרות ירושלים כל הנשים, ונשים צדקניות ממלמלות תפילה: "יהי רצון מלפני מי ששיכן שמו בירושלים, שיהיה לבנו טהור ונקי לעבדך באמת ונזכה לראות ולהיראות בנקיות כפיים ונקיות הדעת, טהר לבנו לעבדך באמת".

כשכל הנשים בין שיחה למתכון מקשיבות לתפילתן ועונות אמן, בכל לבן.

ולפנות ערב שורות שורות של כבסים לבנים ובגדי צבעונין, בגדים של קודש ובגדי חול, בגדי תולעת שני, תכלת וארגמן.

אני נזכרת בבגדי משפחות הכהונה, בגדי אצילות, בגדים מכפרים, מעיל וכותונת, כפתור ופרחים.

אך כעת לא אוכל לכבס כבסים כבתחילה, וגיגית מיותמת מחכה לשוב להיות כלי מחזיק ברכה.

איך אוכל לכבס שמלותיי כמו לפני מתן תורה, כשכבר שנתיים לא חוויתי גילוי שכינה? איך ארחץ בגדיי כשאני גולה בטינוף עוונותיי?

איך ילבינו בגדיי כשחטאיי אדומים כשני ואין מי שילבין ויכפר, אין מי שינחם?

וגיגית הכבסים המיותמת מביטה בי כמוכיחה: "לא מספיק שגליתי מביתי, את משאירה אותי כאן בלי מעש כאבן שאין לה הופכין?"

הבנתי ללבה והבטחתי לנסות.

ערמתי כבסים בגיגית עגולה וזרקתי בגדיי ביגון שאולה, נסכתי מים עליהם והלבנתי כתמיהם בדמעותיי, ולחשתי תפילה: יהי רצון מלפני מי ששיכן שמו בירושלים, שיהיה לבנו טהור ונקי לעבדך באמת ונשוב כימי קדם לכבס שמלותינו לכבוד הרגלים, עם נשים וריח קטורת בגדים וצבעים, בנה ביתך כבתחילה, תחיש גאולתנו, אם יהיו חטאותינו כשנים כשלג ילבינו.