ההיסטוריונים כותבים שהחשמונאים והתומכים שלהם היו מיעוט, ואילו רוב עם ישראל היו מתייוונים יותר ופחות. המתייוונים נהגו כמו כל העמים שהיו מסביב – הפלישתים, העמונים והמואבים – כולם התבוללו ונעשו מין בליל של עמים, שמדברים סוג של יוונית.
היוונים הפעילו לחץ על העמים שכבשו, לא לחץ עקרוני, אלא לחץ תרבותי, והחשש היה שהוא ימסמס גם את עם ישראל. החשמונאים – החלק הקטן שלא התמסמס ולא רצה להתמסמס – הרימו את הראש ואמרו: "אנחנו לא מעוניינים בכך! אנחנו רוצים להישאר מי שאנחנו". בסופו של דבר, בזכות החשמונאים שניצחו אז – אנחנו חיים עד היום הזה. אילו היה קורה להיפך – יכול להיות שלא היה נשאר שריד ופליט מכולנו.
את החגיגה בחנוכה, אנו עושים על נס הניצחון במלחמה ועל נס פך השמן. מצד ההלכה, לא היה צריך את נס פך השמן – היה אפשר להשתמש בשמן טמא, זה היה בסדר גמור וכשר לכל הדעות. להלכה, בשעה שכל הקהל כולו טמאים אפשר לעשות את כל עבודת המקדש בטומאה. אולם, כשבאו החשמונאים לחנוך את המקדש מחדש הם התעקשו להדליק בשמן טהור דווקא. המטרה שלהם הייתה לחדש את הנקודה היהודית הטהורה, לכן הם רצו להדליק בקדושה.
היוונים רצו "להשכיחם תורתך" והם לא הצליחו לכבות את נר ישראל. לכן אנחנו מדליקים נרות, בשביל לומר: אנחנו ממשיכים להחזיק ביהדותנו, ונמשיך ונחזיק הלאה. אנחנו מדליקים חנוכייה בחוץ, עושים 'פרסומי ניסא' ומפיצים ברבים את האור של חנוכה.
חנוכה היא המצווה היחידה שבה כל ישראל נוהגים כמהדרין מן המהדרין. מצד הדין היה מספיק להדליק נר אחד בלבד כל לילה, אולם המנהג הרווח בישראל הוא להדליק שמונה נרות, כמהדרין מן המהדרין. כיום, שיש לישראל קצת יותר רווחה, בהרבה בתים כל אחד מבני הבית מדליק את החנוכייה שלו – שזה מהדרין מן המהדרין מן המהדרין, יותר ממה שכתוב בגמרא ובשולחן ערוך. למה אנו עושים את כל ההידורים הללו? כאמור, כל העניין של פך השמן היה עניין של מהדרין, מצד הדין לא היה צריך לחפש פך שמן טהור, היה אפשר לקחת פך שמן כלשהו ולהדליק בו את המנורה. אבל החשמונאים רצו שיהיה שמן טהור – כיוון שמדובר על דבר שבמהות, על שמירת הנקודה היהודית. מאותה סיבה מנהג ישראל הוא כמהדרין, להזכיר קודם כל לעצמנו שאנחנו ממשיכים להחזיק ביהדותנו, שהנר ימשיך לדלוק.
מסופר על צדיק שראה חייט שמתקן בגדים בשעה מאוחרת בלילה, והוא שאל אותו מדוע אינו הולך לישון. החייט ענה לו: "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן". הצדיק אמר שדבריו של החייט היו מוסר השכל בשבילו לכל חייו. זה העניין שצריך ללמוד מחנוכה, כשהנר דולק אפשר לתקן – היום, מחר או מחרתיים. מאי חנוכה? על איזה נס קבעוה? קבעו אותה על הנס שהנר נשאר דולק – שנשאר אור קדוש, וצריך לדאוג לאור הקדוש, לשמור את הנר שלא יכבה. אני אומר לכולכם, גם אלה שלא נראה להם העניין הזה, כשהנר דולק אפשר לתקן, וגם אם מישהו קלקל אפשר לתקן. אני לא יודע מה יקרה איתכם בעוד עשר שנים; תלכו באשר תלכו, אבל כל זמן שאתם יכולים, תדאגו שהנר לא יכבה. תשמרו את הנר האחד שימשיך לדלוק, בכל עת ובכל מקום.
המשפיע שהייתי אצלו בישיבה, היה יהודי שבאמת הבין בבני אדם. בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא אמר לי: "אני פרופסור זקן של נשמות", וכך הוא באמת היה. אחד מבחורי הישיבה עלה עם משפחתו מרוסיה לארץ והגיע ללמוד בישיבה. הוא היה בחור ישיבה עם זקן קטן ופאות, כיאה וכיאות. כעבור זמן המשפחה החליטה שהם רוצים לעזוב לאוסטרליה, אז הוא בא להיפרד מרבניו ובכללם מהמשפיע. המשפיע הסתכל עליו ואמר לו: "אני מכיר אותך ויודע מה יקרה לך; אתה תיסע לשם, ובסוף לא יישאר שום דבר מהיהדות שלך; אני רק מבקש ממך דבר אחד – אל תתחתן עם גויה". אתם צריכים להבין, הוא היה בחור ישיבה, זה בכלל לא עלה על דעתו. אז הבחור חשב לעצמו, 'על מה הוא מדבר בכלל?'. הבחור הגיע לאוסטרליה, וכאשר שיער המשפיע כך היה: לאט לאט, שנה אחרי שנה הוא התדרדר ביהדותו. בסוף הוא נעשה דומה לרוב הבחורים האוסטרליים, ואז הוא מצא לו איזו בחורה והסתובב איתה. פתאום עלה בדעתו שהבחורה הזאת שהוא חושב להתחתן איתה היא גויה, והדבר גרם לו לזעזוע עמוק. באותו רגע – הוא לא רק עזב את הגויה – אלא עזב את דרכו וחזר בתשובה שלמה. את הסיפור הזה סיפרו לי פעם אחת בשבת לפני התפילה, ובאמצע התפילה ניגש אליי מי שסיפר לי את הסיפור, טפח לי על השכם ואמר לי: "תסתכל, הנה היהודי שסיפרתי עליו", הוא בדיוק הגיע באותה שבת לבית הכנסת. אני מקווה שזה לא שייך אליכם מה שאני מדבר, אבל אין לדעת מה קורה עם בני אדם.
למדתי היום קטע קטן בספר: יש בחינת 'כתר' בנפש ישראל והיא לעולם לא יכולה להיות רעה, מפני שנפש ישראל קשורה בשורשה בקדוש ברוך הוא – בכתר העליון, שם לא יכול להיות רע. פגמים יכולים להיות רק למטה מזה. תפגשו יהודים שלא יודעים, ותנסו להסביר להם שגם אצלם האור הזה לא כבה עד הסוף, שהנר הזה לעולם לא יכבה בנשמה. לפעמים צריך להגיד להם – בשפה זו או אחרת – למה לחכות לרגע לפני המוות כדי להגיד "שמע ישראל", אפשר להגיד "שמע ישראל" עוד בחיים. לדעתי, יותר טוב שאדם אומר "שמע ישראל" מתוך רצון טוב ולא בזמן שהוא הולך למות; הוא חושב שזה יעזור לו לא להיכנס לגיהינום, אבל יותר טוב שיגיד את זה בעולם הזה כדי שזה יעזור לו להיכנס לגן עדן.
אחד הצדיקים מבית אבי כתב על כך לפני שנים רבות. הוא דרש את הפסוק: "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי". בשעה שאדם הולך לעשות תשובה – איך ישוב לאביו שבשמים אם גיל הנערות שלו איננו איתו. זאת אמירה שנכונה גם היום – אפשר להגיד את זה לאנשים, ואדם יכול להגיד את זה לעצמו גם כן – צריך לשמור את ימי הנערות גם בימינו אנו.
דברים שאדם יכול לעשות כשהוא צעיר, נעשים קשים יותר לאחר זמן. בזמן שאדם צעיר – אין לו כמעט שום עול, הראש שלו פנוי ופתוח ועדיין לא התחילו להיסתם אצלו תאים במוח – זאת הזדמנות ללמוד, לעשות משהו משמעותי ולבנות עולם. בהמשך החיים, אפשר להמשיך את מה שהתחלנו בצעירותנו.
אסור לדחות את שאפשר לעשות עכשיו. כמו שרב אמר בגמרא: "העולם הזה דומה לחתונה – חטוף ואכול, חטוף ושתה"; בחתונה, יש מנות לאכול – תחטוף ותאכל, אם תחכה עד שכל האורחים יסיימו לאכול בשקט, לא יישאר לך שום דבר. אותו דבר עם החיים – חטוף ואכול כמה שיותר. כל שאר הדברים הטובים והרעים אפשר לעשות מאוחר יותר, מי שרוצה להיות יהודי מכריס ומכובד בעיני עצמו, יכול לדחות את זה בינתיים. כשאפשר לחטוף, זה לא הזמן לשבת ולא לעשות שום דבר.
חז"ל אמרו: אפילו שכל המועדים כולם בטלים – חנוכה ופורים אינם בטלים לעולם. השאלה היא, למה חנוכה לא יתבטל לעולם? פורים, מילא, יש עליו ספר בתנ"ך, אבל חנוכה – כולו מדברי סופרים, אין שמץ של דבר שכתוב עליו במקרא. העניין של חנוכה – זה החג שבו הוכחנו שאף על פי שאנחנו יכולים לרדת למטה מטה – אז לא עד הסוף, וכשאנחנו מגיעים קרוב לסוף, אנחנו שוב חוזרים ועולים. על הנס הזה קבעו את החג ועליו אמרו שהחג הזה לא יתבטל לעולם.
חג החנוכה זה חג שאנחנו עשינו. בחגים אחרים, הקדוש ברוך הוא בקע לנו את הים – לא אנחנו; הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים – לא אנחנו; הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה. בחנוכה, אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים, החלטנו שלא ניכנע. על זה אנחנו חוגגים חנוכה ומדליקים נרות, כיום, בזמן הזה.
שיהיה חנוכה שמח, ושהנר יבער בפנים.
בשיתוף תלמידי ישיבת תקוע
