ראש השנה אינו מן החגים שיש להם משמעות אחת פשוטה. צדדים רבים לראש השנה, וכל אחד מהם כולל עולם שלם של הגות וחיים. אולם אחד הרעיונות הבולטים ביותר בראש השנה, הוא מלכות ה'. שלוש הברכות האמצעיות של תפילת ראש השנה "מלכויות, זכרונות ושופרות", מדגישות ‑ כל אחת מנקודה שונה במקצת ‑ את הרעיון היסודי הזה: מלכות ה' בעולם.
עניינן של תפילות החג, הריהו לא רק להבליט את הרעיון בצורתו המופשטת, אלא לקשור בו צד אנושי, את חלקו של האדם במלכות שמים. חלק זה מתבטא בפשטות יתרה במושג "קבלת עול מלכות שמים". הוי אומר, בראש השנה לא רק מכריזים כי ה' הוא המלך, אלא אף עושים יתר על כן: כביכול ממליכים אותו מחדש ביום זה, בתהילה ובתרועת שופר.
"קבלת עול מלכות שמים" היא במובן מסוים מונח פשוט, ובמובנים אחרים מסובך מאוד. הוראתו הדתית התמימה, פשוטה היא: אדם מקבל על עצמו את עולן של האמונה, התורה והמצווה. ברור פחות הוא המובן הנפשי האנושי של המושג, מנקודת ראותו של אותו אדם.
מה משמעותה של קבלת אמונה? המשמעות העקרונית ביותר בקבלת עול מלכות שמים היא בהכרה כי "יש דין ויש דיין". העולם אינו הפקר, יש מערכת חוק עליונה הקובעת מה טוב ומה רע, ויש גם מסקנות מעשיות הנובעות מקביעות מופשטות אלה.
יש לדייק: קבלת עול מלכות שמים איננה זוקקת הבנה עמוקה של הדרך בה ברא ה' את העולם. קבלה זו היא יומרנית הרבה פחות, ומשמעותה כניעה וקבלת מרות, קבלת סולם ערכים, קבלת עיקרון של חוק מוחלט.
ביודעין ובלא יודעין
מבחינה מסוימת, אין מלכות שמים תלויה ברצונו של אדם. כשם שאין אדם יכול לשנות דבר אם יאמר שהוא מאמין בכוח הכבידה, במציאותו של מוות, או במבנהו הכולל של העולם, כך אין מלכות שמים כשלעצמה תלויה בקבלתה על ידי קהל המאמינים. אולם, גם אם מלכותו ושלטונו של ה' בעולם אינם נפגעים על ידי חוסר הכרה בו או במלכותו, יש בכל זאת משמעות כבירה לעצם הקבלה של המלכות הזו. השלכותיה, בראש וראשונה, אינן כלל עולמיות ופילוסופיות, כי אם אנושיות, נפשיות וחברתיות.
כל עוד יש בידי האדם כוח של בחירה חופשית, ישנה חשיבות גדולה לדברים שהוא מאמין ומקבל על עצמו, שכן כל מערכת חייו של אדם נבנית על סמך אותם עקרונות יסוד שהוא מאמין או כופר בהם. בין העקרונות הללו, יש מקום מכריע לשאלה, האם אדם באמת מקבל על עצמו (בראש השנה ובשאר ימות השנה) מלכות שמים.
בימינו ממעטים בני אדם, אפילו המשכילים שבהם, להרהר בתיאולוגיה. דבר זה נכון לגבי רובם המכריע של בני אדם בתקופתנו, ללא הבדל כמעט בין "דתיים" ל"חילוניים". אין לנושא זה חשיבות, בתוך מהלך החיים היומיומי של הכל.
אם אין אנשים חושבים על בעיות מסוימות, הרי זה בא בדרך כלל, משום שאחרים חושבים עבורם. בעבר, היו הפילוסופים וראשי הדתות, או לחילופין ההורים והמורים, יוצרים את הדעות וההשקפות, ובימינו ‑ הרחוב, העיתון והטלוויזיה הם החושבים עבור בני אדם. בין אם האדם מקבל את מסקנותיהם ביודעין, ובין אם בלא יודעין, הרי בימינו שומעים יותר ויותר (אף כי לא תמיד בצורה חריפה ובהירה): לית דין ולית דיין, אין חוק ואין שופט, אין טוב ואין רע. הכל גורסים "חטוף ואכול, חטוף ושתה".
עולם מופקר
לדברים הללו משמעות חברתית ברורה והרסנית מאוד. ודאי, אין כל אדם מגיע מיד למיצוי כל המסקנות המעשיות הנובעות מהשקפת עולם מסוימת, וביחוד כאשר הוא לא יודע כי הוא מחזיק בהשקפה כזו. הרגלים ישנים, שרידי השפעה של מורים והורים וצורות חברתיות שונות עדיין פועלים ומעכבים תהליכים שונים בעולם.
ואולם, התופעות הכלליות נעשות יותר ויותר מובחנות ובהירות, כשמתוכן יוצאת קריאה אחת "אין דין ואין דיין". מערכת השקפות כגון זו, תמיד גורמת להתנוונותה של מערכת השקפות קודמת, ולהתמוטטות המבנים החברתיים, המשפחתיים והאישיים.
יש הסבורים, כי אנשים שומרים את חוקי המדינה או החברה מפני מורא העונש, ולא היא. חוץ מאשר בתחומים מצומצמים ביותר, או בתקופות קצרות מאוד, כבר הוכח כי אין קשר מהותי בין החמרה בענישה על עבירות מסוימות ובין שכיחותן של עבירות אלה בעתיד.
לפי האמת, אין העבריין מתיירא מפני העונש שיוטל עליו, אלא מפני העבירה עצמה. רוב בני אדם אינם גונבים או רוצחים, לא משום שאימת השוטר עליהם, כי אם משום שבלבם הם סבורים כי עבירות אלה מגונות, דברים אלה "אינם באים בחשבון".
בימי משפט בייליס כתב חכם יהודי אחד "יהודי ודם, היש שני הפכים גדולים מזה?" דבר זה היה נכון בזמנו, ולצער הלב אינו נכון עוד. לא משום שבני אדם נעשו בבת אחת גרועים ומושחתים יותר; גם בעבר תקפה חמת רצח אנשים רבים. גם בעבר קיימים היו הרהורי עבירה ותאווה, ובכל התקופות רצו בני אדם לעבוד מזער העבודה ולקבל את מרב השכר. אולם כל הדברים הללו רוסנו, בראש ובראשונה משום שאנשים (לא רק אנשי דת ואמונה, אלא גם מאמיני הסוציאליזם והציונות) האמינו, כי יש דין ודיין, כי יש מעשים שהם רעים ופגומים בעצם, ושצריך האדם להתחשב בנזק שאדם גורם לזולתו, בשעה שהוא מפיק תועלת לעצמו, וכהנה רבות.
ערכים זולים
התמוטטותה של חברה, אם בסמים ואם באלימות, אם בשוד ואם בפריצוּת, היא תוצאה של אובדן ערכי היסוד שלה. הדברים הללו ניכרים כעת בכל העולם המערבי, אולם הם בולטים וכאובים יותר בתוך מדינת ישראל. לא משום שמדינת ישראל הגיעה לשפל המדרגה מבחינה זו, אלא משום שרבים עוד זוכרים תקופות שונות לגמרי. אין זאת אומרת כי לפני שנים לא רבות חיו רק צדיקים בארץ זו ובעמנו זה, אלא ש"יצר לב האדם", שהוא כדברי התורה המפוכחים "רע מנעוריו", עדיין עמד תחת ביקורתה של מערכת ערכים שהאמינה כי יש טוב ורע, וכי יש דברים שהם "מצוה" ויש דברים שהם "עבירה".
מפני סיבות אלה, מרבים אנשי חינוך ומחשבה לדבר על "חינוך לערכים". אנשי חינוך ומוסדות חינוך עמלים להכניס ערכים לתכניות הלמודים השונות, ודומה, כי אנשי החינוך עומדים בכל פעם מופתעים לראות עד מה מעטה תועלתן של תכניות כגון אלה, ועד כמה אין הן מקנות ערכים.
טעם מסוים לכישלון זה, נעוץ בעצם אווריריותם של הערכים שעליהם מדברים. כדי לא לפגוע בדעתו של איש נשמרים מלתת צורות מוגדרות לחינוך ערכי זה, וכדי לשמור מושגים מופשטים שונים כ"שויון כל הדעות", מגיעים הדברים לכך שיש חינוך לערכים על ידי המציאות הקיימת. המציאות מחנכת לערך הכסף, למיעוט ערך העבודה, לחוסר ערך הזולת, להימנעות ממחשבה וכיוצא באלה.
אולם לא האווריריות היא הגורם העיקרי לכישלון. עיקרו של דבר הוא כי "ערכים" אינם יכולים לעמוד בעצמם. עליהם להיות קשורים במהויות יסוד, בתבניות חיים ממשיות ובהכרה מהותית של קדושה, הבאה מתוך התייחסות אל המוחלט. לערכי חיים יש משמעות, בתנאי שאין הם יכולים להיעשות נושא של משא ומתן או של מקח וממכר. ערך חיים אמיתי הריהו דבר שאדם יודע כי אינו יכול לוותר עליו אף אם יוצע במחירו דבר מה.
לא לחינם קורא המקרא למכלול העבירות בשם "זנות", שהרי עיקרה של זנות הוא בכך שאשה מוכרת את עצמה תמורת סכום מסוים, ואין הבדל מהותי בין סכום עצום לסכום פעוט. בכל עבירה, מתקיים אותו העיקרון, כאשר אדם מוכר ערכים תמורת תשלום מסוים של כסף, של נוחיות או של כבוד מדומה.
כאשר נכנס ערך בגדר הקדושה, משמעות העניין הוא שאדם יודע כי דבר זה אי אפשר לקנות, דבר זה אינו עומד למשא ומתן.
קבלת עול קדוש
במציאות שלנו יש זלזול ובזבוז של המונח "קדושה", לכל המטרות שבעולם, ובכללן, דברים שאין בהם כל קדושה עצמית. אין זה משנה אם מדובר בקדושת המדינה או בקדושת השביתה, בקדושת הצבא או בקדושת חופש הפרט. "קדושה" אינה יכולה להתקשר באמת, אלא לדברים שהם מוחלטים, שעליהם אין אדם מוכן לוותר, שבהם אינו מוכן לסרסר ולרכול, דברים ששייכים להוויית "יהרג ועל יעבור". כל קדושות הארעי הללו, המיוצרות (או לפעמים נוצרות) בתום לב, נכשלות, משום שאינן קשורות במהותן במערכות מוחלטות, בדברים שהם למעלה מכל שיקול וחישוב. ערך נובע מרגש של קדושה, קדושה נובעת מהכרה במוחלט, והמוחלט מתייחס למערכת גדולה יותר, שבאופן דתי מובהק או באופן אחר היא טוענת "יש דין ויש דיין". יש חוק אמת עליון שהאדם מקבל על עצמו את מרותו, חוק שאינו נובע לא מחישובי קואליציה, ולא מהסכמה זמנית של כוחות פוליטיים. במילים אחרות ‑ "עול מלכות שמים".
קבלת עול מלכות שמים היא אפוא, בתפיסה הכללית יותר, קבלה שלמה ומלאה של סולם ערכים מקודש, סולם הקובע עבור האדם את התנהגותו. מלכות שמים היא מושא להשתעבדות האדם, ולא מכשיר לצרכיו.
ב"מלכויות, זכרונות ושופרות", קובע אדם שהוא עוזב את האליל, ואליל הריהו כל מערכת ערכים שאדם יוצר לטובת עצמו, שהוא חוטב אותה (כמעשה עובדי האלילים הקדמונים) מעץ או מאבן, מאידיאות שימושיות או מצרכים מדיניים. קבלת מלכות שמים היא קבלת "עול של מעלה", עולו של זה שאינו נעשה לצרכי, אלא שאני נעשה לצרכו. קבלת עול מלכות שמים היא העדות שיש דבר שלמעלה ממני, למעלה ממשאלותיי האישיות, ואז מתקיימים דברי הכתוב "אתם עדי, נאום ה' ‑ ואני א‑ל".
