הרגע הזה של ההמתקה.

איך זה קרה? אני לא יודעת בדיוק, אבל פתאום אני מגלה שאנחנו במקום קצת אחר.

לא שהכל נפתר, לא שאין רגעים חשוכים, קשים, מפחידים. ישנם, ובטח עוד יהיו, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שמשהו טוב מאוד קורה לנו. בתוכנו, בינינו, בתוך הלב של ילדינו.

אליה חזר שמח מהישיבה שלו, מראה לי בגאון סרטון של 'קטלה' עם השישיסטים.

במרחבים שם, הפיזיים והנפשיים, יש מקום לכל הסערות.

הוא מספר על טיול משוגע שעשה, בדהירות של 80 קמ"ש, עם הסוס שהוא אוהב, וחברים, והמדריך.

כמה שהוא אוהב את הסוסים, הוא יודע לדבר איתם בשפת הלב והם מחזירים לו אהבה. דוהרים את הקצב המשוגע שפועם לו בפנים.

כך גם עבודות הנגרות והרַתָּחוּת, מזמן הוא היה צריך לעשות עם הידיים.

כמה סיפוק יש לו מזה, כמה שזה מתאים לו. הרבה הרבה יותר מעוד שיעור־הפסקה, שיעור־הפסקה, שיעור־הפסקה, שיעור־הפסקה בכיתה מרובעת, עם שולחן מרובע, לוח מרובע ומורה…

זה דור של ארץ ישראל, הם רוצים לחוות אלוקות לא רק דרך הספר אלא דרך כל החושים.

האדמה.

הרגליים.

העיניים.

הלב.

הם רוצים ליצור, לעשות, לפעול עם אלוקים.

אומרים שלעתיד לבוא תחזור הנבואה, ואני רואה סביבי כולם נביאים. נביעים, נובעים מבפנים. אלוקות מתפרצת מתוכם. הם רוצים להיות היד הארוכה של אלוקים. ליצור, לעשות ולהשפיע.

אבל זה לא רק אליה והחברים שלו, אולי הם החלוצים של זה.

תמיד חלוצים יחטפו. מלריה, ביזיונות, והרבה קליפות שעוד לא זוככו.

כן ודאי, אי אפשר לפספס את הקליפות שדבקות בהם. עליהן כבר כתבתי, שוב ושוב, אבל היום אני יכולה לראות שהם חלוצים. רואה את זה בסטטוסים: "נוער הגבעות, מביאים ביטחון".

נכון, לא רציתי. רציתי שיהיו רגילים, נורמליים, הולכים בתלם. תשב תלמד תשנן. אבל הם נבחרו לסלול דרך, ואני יודעת שעוד רבים ילכו בה.

אני רואה את העיניים של תלמידות מיוסרות מעוד שיעור, ועוד אחד, ושוב. עיניים כבויות, עייפות משעמום, מחידלון.

אחת מהן, מתוקה במיוחד, מרימה את הראש ושואלת: "המורה, את חושבת שכשהמשיח יבוא עדיין יהיו בתי ספר??" ועיניים מתחננות שאומר: ברור שלא!…

אותה מתוקה, לפני שבוע לא הפסיקה לחייך. היה מבצע שישית. היא רקדה, גזרה, שיננה שוב ושוב את הטקסט המופלא שכתבו. צחקה, שרה, ביימה, כמה אור היה בה. ועכשיו חזר החושך והכאב והשעמום לעיניה, ושוב אני רואה אותה נמרחת על השולחן באומללות.

כן, הם נביעים ונביעות.

תנו להם לנבוע, זה דור שמבקש להרחיב את גבולות האוהל, למתוח אותם עוד ועוד, "הרחיבי מקום אוהלך".

כבר יצחק שילח את בנו להרחיב את הגבולות, "צא השדה וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי…"

לשדה תצא. אל תביא לי מכאן, מהדיר. יש מרחבים אין סופיים, יש שם אלוקות. צא, תביא אותם, יחד נכניס אותם פנימה ונגלה בהם ברכה.

נכון, האדום של עשו נפל, כי השדה יכול להיות גם מסוכן, מאוד. לא תמיד הוא מצליח להיות חיבור לאלוקים, מקום לשוח בו לפני קוננו. לפעמים זה מקום אכזר, פראי. לא מווסת. נופל לקליפות.

אבל כיום, חיילי דוד המלך האדמוני יוצאים לדרכם עם האדמוניות הזו, שפורצת, לפעמים שורפת. אבל אין ספק, היא מחממת.

היא זו שדוחפת אותם קדימה, החוצה, לעוד גילויי אלוקות. למצוא אותה במרחבים, באדמה הקדושה, במעיינות שנובעים בדופק של חיים.

תנו לנבוע.

גם אז, דוד המלך התחיל עם מרי הנפש. אלו שבית הספר פלט אותם החוצה, לא הסתדרו במסגרת.

גם אז האימהות בכו, גם אז צקצקו בלשון כשראו אותם ברחוב. אבל הם, החלוצים בעל כורחם, סללו דרך למלכות דוד האדמוני, מלכות כזו שמחפשת להרחיב את הגבולות, למצוא אלוקות בכל החלקים.

זה שלב מפחיד השלב שלנו. אנחנו כבר יודעים מה לא – זה חורק, זה מקרטע; יעידו על כך אחוזי הנשירה בכל המסגרות, או אחוזי לקויות הלמידה שחוגגים (כמה אחוזים של תלמידים 'נורמליים' נשארו?) – אבל עוד לא יודעים מה כן.

איזה כלי אפשר ליצור לאור הזה, לכל המעיינות הנובעים? איך אפשר להכניס את זה לכלי בריא, יציב, שמח?

שלב מפחיד.

התשובה כנראה תצמח מהארץ, מהשטח, כמו תמיד,

והבן שלי חלוץ של זה.