יואו.
מה השעה עכשיו?
9:00?
כולם כבר קמו. בטח היו בתפילה, מסכנים.
לא משנה. צריך לרוץ לחדר אוכל לראות אם נשאר משהו לאכול שם.
*
למי יש כוח לשיעור עכשיו?
שילמדו להם כל החנונים בכיתה, לי יש לו"ז עצמאי, לא תלוי בשום דבר. כמה שאני צריך את העצמאות שלי, את המרחב לעשות מה שבא לי.
בדיוק התחלתי איזה ספר מעניין ממש, זה הזמן לשכב על הדשא, לתת לשמש החמימה לעשות את העבודה, ולקרוא.
*
מנחה זה לחלשים, אלה המקובעים שתמיד עושים מה שאומרים להם. שלא תבינו לא נכון, ברור שאני מתפלל. אבל אני, לעומת החבר'ה כאן, עושה את זה בזמן שלי. רק לא להיכנס לשבלונה.
הקירות האלה הכי מלחיצים, סוגרים עליך, גומרים אותך. כל הזמן מחליטים עליך, על החיים שלך. עכשיו תקום, עכשיו תאכל, עכשיו תלמד. זה לא בשבילי כל השתלטנות הזאת, את החיים שלי אני חי, כמה שבא לי ואיך שבא לי.
*
מהעץ הזה רואים את כל הפנימיות. עוד רבע שעה אפשר לרדת, אחרי שמסתיים כיבוי אורות. חיים בסרט אלה, חושבים שהם יגידו לי מתי לישון. הם עוד לא יודעים איך להתמודד איתי, אבל מבינים שמדובר בפרפר לילה רציני. וארסי.
הקיבעון מהשטן. זה הקרב האישי שלי, לא להיות מקובע לשום דבר.
*
לא מקובע? בוא ננסה לעשות תרגיל קטן.
*
יואו.
מה השעה עכשיו?
9:00?
כולם כבר קמו. בטח היו בתפילה, מסכנים.
לא משנה. צריך לרוץ לחדר אוכל לראות אם נשאר משהו לאכול שם.
*
הזיה. אין חדר אוכל, התפוגג, נעלם. גם כל החבר'ה נעלמו. הר"מים, הישיבה. משהו מוזר כאן בטירוף.
אבל לכל זה יש משמעות פשוטה.
יוהוווווווווווווווווווווווו.
אין לו"ז, אין מחויבות. סוף סוף אפשר לחיות.
*
כבר שעתיים אני באופוריה, חי על ענן. אין שיעורים לברוח מהם, סדרים להבריז מהם, החיים פשוט מושלמים. מישהו ארגן לי עולם מותאם במיוחד בשבילי.
*
טוב. בעולם הרגיל הייתה אמורה להיות עכשיו מנחה. אל תסתכלו על החיוך שלי, הוא טיפה מאולץ. איזה עקצוץ מעצבן לא נותן לי להנות. אוף, למה תמיד הכיף צריך ללכת מתישהו?
העולם המושלם כבר לא כל כך מושלם, אולי אפילו בכלל לא. עוד אין לי מילים לזה, ולא, זה ממש לא קשור לאיזשהו געגוע, זה משהו אחר. המילים עוד יגיעו. בינתיים אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב.
*
אין למה לטפס על העץ, אין פנימיות.
לחלופין, יש לי מילים לתחושות.
כמה טיפש הייתי כשדמיינתי שאני לא מקובע, לא משועבד לשום דבר. בעצם אני הכי משועבד בעולם, משועבד לשבירת מסגרות. אם אין מסגרת להילחם בה אין לי שום הגדרה עצמית. איזו אומללות.
אם אין תפילה להפסיד, אין בשביל מה לישון מאוחר. אם אין שיעור להבריז ממנו, כל הכיף בקריאת הספר מתפוגג. אם אין מנחה להפסיד, אין למה להתפלל דווקא אחר כך. אם אין כיבוי אורות, הטיפוס על העץ פשוט מיותר.
באסה, אי אפשר באמת להשתחרר מהמסגרת.
*
זו הטעות שלך.
את השחרור לא משיגים בעימות עם המסגרת, את השחרור משיגים בזיהוי פנימי של מי שאני, שלא תלוי בסביבה. תפתח את העיניים ותגלה שבעולם הזה יש רק דירות קבע כובלות, דירת עראי אמיתית, נטולת תלות, נמצאת רק מחוץ לעולם. בדיוק במקום שבו אתה מקבל חיבוק ענק מאבא.
*
אימל'ה.
פשוט נרדמתי כאן על העץ וחלמתי חלום הזוי, כאילו כולם נעלמו.
עכשיו נחזור לישון בפנימייה. ובכל מקרה נראה לי שמחר אני קם לתפילה עם כולם, יש לי כמה דברים לסגור איתו. אולי הוא יכול לסדר לי איזו דירה.
דירת עראי.
