לפעמים נוח לנו לשכוח מהר. כשיש אירועים קשים אנחנו רוצים לעבור הלאה. אף אחד לא רוצה להישאר לנצח במרחב המוגן, יש חיים שלמים שמחכים לנו בחוץ. קיץ, חופש, להתאוורר. ובכל זאת, רגע אחד קטן עוד נמשוך מתוך האירועים. ימימה שואלת את תלמידותיה בשיעור שניתן בתקופת פיגועים: "מה עשו לכן המאורעות האחרונים? האם זה עורר אתכן? מה השגתן מזה, אילו כלים פנימיים עזרו לכן?".
והשאלות הללו הן לא רק כדי להוציא איזה מוסר-השכל ממה שהיה, לא רק כדי להגיד שזה היה לטובה ולמדנו מזה, אלא הן שאלות של חיים ושל אמונה. כשעובר עלינו משהו, הוא בוודאי בא כדי שנתעורר. כדי שנבין משהו שלא הבַנו עד היום. לפעמים אנחנו מבינים דבריםמתוך חסד, ולפעמים, וגם זה קורה בעולם, הדין הוא שמעורר אותנו.
מה למדנו מהזמן הזה, לא מבחינה מדינית, לא מבחינה ביטחונית, כן מִבְּחינה אישית ופנימית. אילו כלים עזרו לנו להישאר באמונה, להשאיר את הראש מעל למים ולא לשקוע. מה השגנו מהתקופה הזאת. וצריך לשאול גם איזה כלים לא עזרו לנו, כלים שבזמן רגיעה כדאי לפעול ולחזק אותם.
ימימה אומרת שהדברים הללו שקורים לנו: "זה שיעור לעלייתכם. שליבכם יתעלה ויבין, שהבנתכם תִגדל. זה שיעור שבא לבדוק מה מתרחש אצל מי שזוכה ללמוד". זה שיעור שבא לבדוק מה קורה אצל מי שהולך, כדבריו של הבעל-שם-טוב הקדוש, עם האמונה שמכל דבר שעובר עלינו אפשר להוציא תובנה בעבודת ה'. כי ללמוד ממה שקורה זאת זכות שניתנה לנו, זה לא מובן מאליו שאנחנו מוכנים ומסכימים ומבקשים ללמוד.
אז מה למדנו מזה, איך הלב שלנו הצליח להתעלות? איזה אור ירד דרכנו לעולם? ואל תטעו, זה לא צריך להיות אור ענק וגרנדיוזי. גם חלקיק קטן של אור – יש בו את כל המהות של האור. גם רגע אחד שבו בחרנו להוסיף טוב במקום להיצמד לדרמה ולהשתכנע שהדברים יצאו מכלל השגחה – גם בזה יש אור גדול ותוספת טוב לעולם. גם תפילה קצרה במילים אישיות מוסיפה אור. אז מה למדנו מכל זה, איך נעשינו אנשים טובים יותר?
הוא הנותן והוא השומר
אבל גם כשאנחנו מוכנים ללמוד מהדברים, זו לא תעודת ביטוח. לא אנחנו קובעים. ימימה אומרת שכשאנחנו מוסיפים אור בעולם, אנחנו מקבלים ברכה בכל: בבית, בפרנסה, בזוגיות, בבריאות, בכל מה שאנחנו מבקשים, כפי שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת לנו. ברכה היא לא בהכרח כמות מסוימת של כסף, או בית שנראה בדיוק כפי שחלמנו.
בברכה יש הבנה שאנחנו מחוברים למקור השפע ומקבלים ממנו את הכי טוב עבורנו. "ברגע שאתם אמיתיים מבפנים, נותנים לכם ברכה מלמעלה, וזה נשמר", כך ימימה אומרת. אנחנו אמיתיים ומוכנים ללמוד ולעשות את מלאכתנו, ומקבלים מזה הרבה טוב ששמור לנו.
ריבונו של עולם הוא הנותן והוא השומר בנו את הטוב. ויחד עם ההבנה הזו, שמי שלומד ועושה את מלאכתו מקבל הרבה
אור, ימימה מחדדת משהו חשוב. היא מתארת שיש לומדים שמסבכים את ההבנה הזו ואומרים "למה קיבלתי ככה? והרי תיקנתי". כלומר, למה לא קיבלתי מה שרציתי? למה קיבלתי משהו שונה, שאולי אפילו יש בו כאב וסבל בשבילי? והרי אני לומד, אני מתקן, אני מביא אור, אני עסוק בטוב. אז למה ככה? זאת שאלה אמיתית שיוצא לנו לשאול לא פעם. עשיתי כל כך הרבה טוב, אז למה ככה?
ושם ימימה עונה שיש לעתים לעשות הפרדה: "זה שתיקנתם – זה הרבה ברכה. ומה שקורה – זה כך". כל מה שקורה, קורה כפי רצונו של הקדוש ברוך הוא, קורה בגלל טעמים וסיבות שאנחנו לא מבינים בשכל האנושי, רק מוכנים להאמין שזה לטובתנו. קורה כי זה כך, ואין הסבר שנבין כרגע. וביחד עם זה, לא נגרע דבר מהברכה שמגיעה כשאנחנו מתקנים. זה שאנחנו בוחרים להוסיף אור זוהי ברכה נצחית עבורנו, עבור נשמתנו, ועבור העולם כולו. לעתים אנחנו רואים את הקשר בין הטוב שאנחנו עושים ובין מה שקורה אחר כך במציאות, ולעתים לא.
אבל זה לא מה שיגרום לנו להפסיק להביא אור לעולם. לא את הכל אנחנו יודעים ומחליטים. לפעמים נחמץ לנו הלב מההרגשה
שאנחנו כל כך משתדלים ובכל זאת קורים דברים שנראים בעינינו פחות טובים. וצריך לעשות שם הפרדה. לשמוח במה שאנחנו זוכים לתקן, ולבקש שהדברים שעדיין מרים – יתמתקו.
להגיע לאמת הפנימית
"מהטוב יש את השקט", כך ימימה אומרת לאותן לומדות בתקופת הפיגועים. "אם הטוב בא כחסד של הלב, מתוך אמת פנימית – אז יש שקט". כשאנו עסוקים בחסד של הלב, כשאנו עסוקים בלראות את חסדיו של ה' שעוטפים אותנו באור, כשאנו עוסקים בלחתור אל האמת הפנימית ולא נכנעים לחולשות שמבקשות לנשל אותנו מכוחותינו, כשאנו עוסקים בלעשות שלום פנימי עם עצמנו, עם סביבתנו, עם אנשים שונים מאיתנו במעגלים רחוקים – מזה מגיע שלום אמיתי. מזה מגיעה התעוררות שיש בה הרבה אור. הלב מתחדש, יוצא אל מרחבי הקיץ כשהוא חזק יותר, מאמין יותר, מבין ושמח.
