ברווקות המאוחרת שלי הייתה לי תחושה מיוחדת, שבאיזשהו שלב נראה

הלימוד העיקרי שבו אני מתרכזת לאחרונה, הוא לא לחרוג מהגבולות

לפני כמה שבועות ישבתי עם דף ועט ובכי וכתבתי לעצמי

רומא ג'תתמ: לפני כמה שנים הם הגיעו לכאן, עבדים גולים

יש לנו מכר יקר, חילוני ושמאלני, שמדי פעם אנחנו מזמינים

מה עושים עם האשְמה הזו? אחד הרגשות הנוראיים שיש. והבעיה

שוב הגיעו התוצאות, ללא תוצאות. שוב היא מרגישה את המחנק,

רות, בת של מלך מואב. נסיכה בעלת לב, לב שומע,

א' תמוז תשכ"ז, ירושלים המשוחררת לרחל היקרה, הרבה זמן רציתי

היא ממתינה בתחנה. היא הספיקה לראות את האוטובוס הקודם עובר,

כבר תקופה שהמצב אצלה לא משהו, מין כובד כזה כללי,

לפעמים, כשמגיע הערב ואני מתחילה לכבות את אורות היום שהיה,

מצה זו שאנו אוכלים על שום פשטותה, לחם עוני בלי

אביב הגיע, מלווה בציפיות של התחדשות ופריחה, גדילה וצמיחה. האביב

קורה שכל הכללים שבנינו – שכך מוביל לכך, ואם יש

כבר תקופה שיושב לי על הלב לכתוב לך מכתב, לנסות

היא יושבת על הספסל, מחכה לנכדים שיגיעו. היא תמיד מגיעה

לע"נ מוֹרֵנוּ וְרַבֵּנוּ הָרַב חַיִּים מֵאִיר דְּרוּקְמָן מִי יַרְאֶה לָנוּ

כבר חצי שנה היא בהודו, מתנהלת בקצב הרצון, נהנית מהמרחבים,

אמא? רציתי להגיד לך תודה. אני יודעת שעל לוח השנה

למרות שאני מחשיבה את עצמי כשועל-קרבות ותיק במלחמות נגד היצר