בס"ד

בשעה עשר וחצי בערב נכנסתי לבית הכנסת עתיק היומין של עדת הפרסים בנחלאות ומצאתי שם קרוב למניין מתפללים ההוגים בתיקון ליל שבועות.
משה הגבאי, יהודי מבוגר וערירי, שכל עולמו היה מצוות הגבאות, דאג שיהיו מיני תרגימא ופירות, כוס קפה ותיקון לכל אחד. הוא קידם את פני בחיוך דק והורה לי לשבת על הספסל המרופד.
החזן יהושע עמד על הבימה וקרא את התיקון. לקראת חצות התעייף והתיישב על אחד הספסלים. את קריאתו העזה החליפו מלמולים. יוסי ועוד מתפלל שלא הכרתי יצאו החוצה לעשן סיגריה של יום טוב.
ניסיתי לקרוא בחיות ובהתלהבות, במיוחד כאשר הגעתי לקטעים המדברים על מתן תורה – ברקים ורעמים, קול שופר, שמיים נפתחים לרווחה, אימת הקודש העליון. ניסיתי לדמיין איך הקדוש ברוך הוא כפה על עם ישראל הר כגיגית.
הסתכלתי לכל עבר. יחזקאל המקובל עב הכרס נרדם ונחר קלות.
איפה אז ואיפה היום?! הרהרתי בעגמומיות וניסיתי להתעורר בלגימת קפה ובהגבהת קולי באמירת התיקון.
בשעה אחת יצא יהושע ואחריו יוסי והמתפלל החדש. יחזקאל אמר שהוא מוכרח ללכת לביתו כי הוא חש ברע, ובתוך כמה דקות, כמו במעשה שטן, יצאו כולם. רובם נראו מסתודדים מרחוק.
נותרו רק משה ואנכי.
משה היה המום מצער. כל חיותו הייתה הפעילות הרוחשת בבית הכנסת. כל בוקר קם בארבע ועם מקל המתכת החלול שלו נקש למתפללים על חלונם, כמו בסיפורי ירושלים של מעלה. דימיתיו כשריד של אגדה עתיקה, אוד מוצל מימים רבי הוד.
הוא לא יצא כהרגלו לצעוק על המתפללים שייכנסו פנימה, רק השעין את ראשו על הסטנדר הישן וגנח גניחה קורעת לב.
"ריבונו של עולם", כאב לבי, "תראה את רבי משה הגבאי המסור שלך! איך תישאר אדיש במרומך למראהו…"
לפתע נכנס לבית הכנסת אדם גבוה ורחב מאוד, הר אדם. הוא לבש חולצת טריקו שחורה עם איור של עטלף קרבי, מכנסי ברמודה ונעלי קרוקס. על ראשו הקרח לא התנוססה כיפה.
לא הכרתי אותו. משה הרים את ראשו והביט בו בתימהון. כעבור רגע ארוך נזכר בו.
"למה אתה עצוב, רבי משה?", שאל הענק ברוך.
"כולם ברחו", ייבב הגבאי והצביע עלי, "חוץ ממנו לא נשאר אף אחד…"
"אל תדאג מושיקו", אמר ההר, "הם יחזרו לכאן כמו טאטאל'ך…"
הענק יצא מבית הכנסת והלך לעבר המתפלל