בכל שנה, כשמסיימים את המסע הארוך והמפרך מאומן חזרה הביתה

יום אחרי תשעה באב, לפני 20 שנה, על החוף בעזה,

השבוע, בברכת 'שים שלום', האחרונה בתפילת שמונה עשרה, עלה בי

כמה הודעות החלפתי עם העורך של העלון הזה לפני שכתבנו

לכל חג יש הזמן המיוחד שבו הוא מופיע. אצלנו, קבלת

הנה זה מגיע, חג הפסח ואיתו הפחד מהחמץ, החמץ הזה

מדי שנה זה קורה, ושוב אני לא יכול לעמוד בסירוב

"תגיד, על איזה כלי נגינה אתה מנגן?" זאת שאלה שתמיד

באחד הטורים הראשונים שלי בגיליון הזה, כמעט לפני עשור, התחלתי

לפני כשבועיים, במהלך סיור בגבעות המקיפות את גוש עציון, פגשתי

לפני כשבועיים, באחד מראיונות הרדיו על מהלכה של המלחמה, בניסיון

זה קורה לפעמים בכל בוקר או ערב. פותחים את החדשות

זהו, נגמרו החגים, חוזרים אל המציאות. בעצם, המציאות הזו הייתה

הטור האחרון של השנה. ככה היא חלפה לה… רק לחשוב

זה קורה לי תמיד לפני כל משימה. כשמציעים לי איזושהי

חודש אלול כבר כאן, ואני מנסה לרשום על דף קטן

תקופת בין הזמנים עוברת על כולנו, אבל כמו כל דבר

בדרכנו על פני לוח השנה מאז אירועי שמחת תורה, לכל

מתחילת המלחמה בעזה, המציאות מכה בבטן בכל כמה רגעים למשך

כל חג מאז שמחת תורה נספר כחג הראשון מאז אותו

"מה עושה אבא עם ילדים שיוצא מהארץ בזמן מלחמה למקום

לכל אחד מאיתנו יש בכיס איזו תרופת פלא לשעת חירום.

מה? 500 עלונים?? הרי רק לפני כמה זמן כתבתי לעלון

לפני שבוע ביקשו ממני לדבר בפני מכינה קדם-צבאית מקיבוץ מעגן

חודש אדר מופיע באמצע המלחמה שכולה מתח וכאב אחד גדול