מי ששנה בת שנים-עשר חודשים לא מספיקה לו, יכול להירגע:

באחד מימי חודש אדר תשע"ט ישבתי במוזיאון גוש קטיף בירושלים,

כששמענו לראשונה את השם אביתר, מיד זז לנו משהו בלב.

פרשתנו היא נקודת מפנה ביחסים בין ישראל לה'. עד כה

במשך כשנה למדתי בחברותא עם אסף, חוזר בתשובה כבן שלושים,

צירוף המילים "נעשה ונשמע" המופיע לקראת סוף פרשתנו הוא מן

הבעל שם טוב, כך מספרים, היה מהלך בעיירות ובכפרים ושואל

ליל הגשת הרשימות לכנסת היה סוער, במיוחד בחזית הדתית –

הפרשה פותחת בתיאור פשוט לכאורה: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם,

יש לי חבר בן גילי בשם איתן, שלפני כשנתיים חזר

לפעמים אחרים יודעים עלינו יותר ממה שאנו יודעים על עצמנו.

נו, באמת. יש עניין טכני שצריך לסדר, כדי ששנת החמה

ברגעים אלו יושבים מורים ומורות וכותבים את התעודות לסיום המחצית.

שלום חברים, לחיים לחיים. מזל טוב לאכסניה שלנו, עלון 'קרוב

לחיים לחיים חברים יקרים! בכל זאת ארבע מאות גליונות. נקודת

אחת הדרשות המרשימות ביותר ששמעתי בימי חיי הייתה דרשתו של

מסופר שלחסיד רבי אייזיק מהומיל, הייתה קבוצת תלמידים בני עלייה,

יוסף סולח. וזו, כפי שכתבתי בשיחות קודמות, נקודת מפנה בהיסטוריה.

לאחר הדלקת הנר השמיני נסעתי להדלקה של האדמו"ר מסלונים הנוכחי.

בפרקים הקודמים למדנו על שני עולמות שונים מאוד, שתלויים זה

לפני מספר חודשים דיברתי עם חבר שהתלווה לאחד מראשי הישיבות

הביטוי "הוגה יהודי" משתמע לשתי פנים. הוא עשוי לציין הוגה