אנחנו נמצאים בזמן שלא כל כך קל לשמוע. זאת אומרת, אולי זה לא רק בעיה של הדור שלנו… קשה לנו לשמוע לאורך כל הדרך –

במשך רוב ספרי התורה יש בהירות מסוימת לגבי טיבה הגלוי – חטיבות שלמות של סיפורי דברים, לאחר מכן מצוות, ושוב סיפורי דברים. אך ספר דברים

הרומאים שוברים את החומות, זורעים הרס וחורבן בירושלים. הכהנים מתבצרים במקדש לעוד כמה ימים, עד שגם לשם נכנסים הערלים. הם פורצים אל קודש הקודשים, וכך

מי צריך את כל הגלות הזו? איזה דבר מיותר! סתם חבל שהמציאו אותה. * "אבא, מה החבר'ה האלה עם הפאות עושים?" "הם שוברים את הבית

ראש חודש אב, היום שמתחיל את תשעת הימים הללו ששיאם בתשעה באב, הוא יום מאוד מיוחד – יום פטירת אהרן הכהן. אהרן הוא האדם היחיד

כולנו מתפללים ומייחלים לחידוש עבודת ה' בבית המקדש במהרה בימינו, ואחד מהמפתחות המשמעותיים ביותר בדרך לשם הוא המזבח. המזבח מאפשר לנו לחדש את עבודת הקורבנות

"אנחנו מחכים לך יותר מדי שנים…" עברה שורה בראשי, כשחצות היום הגיע והאבלות על החורבן קמעא הוקלה. ופתאום חשבתי לעצמי מה הוא היה עונה לי.

אם תנסו לקחת חפץ מילד קטן, סביר להניח שהוא יבכה. החפץ הזה הוא כרגע חלק מעולמו הפנימי, ולקיחתו כמוה כלקיחת משהו פנימי מתוכו. כמה יבכה?

שלום חברים. בשבועות האחרונים ובשבועות הבאים כולנו מרבים בנסיעות, מי להרצאות וימי עיון שנתיים, מי לטייל עם הילדים ומי לכל דבר שגרתי אחר. והפעם אני

מסופר על קבוצת אברכים בני תורה שבאו אל האדמו"ר הצמח צדק וביקשו שילמד אותם על תורת החסידות ויקרב אותם לדרכה, אבל לפני הכל הם ביקשו

את הצער העמוק של משה אפשר לשמוע היטב במנגינה הנוגה של איכה. "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טׇרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם". משה רבינו נושא את כובד המשא שהעם

לפני הצלילה אל דברי משה הממלאים את רוב ספר דברים, התורה נושמת עמוק. היא משקיעה חמישה פסוקים שלמים בתיאור מדויק של המקום בו הדברים נאמרו,

כשניסיתי לתפוס את הרב ישעיהו גרליצקי, השליח באוניברסיטת תל אביב, לשיחת טלפון, הוא היה נשמע טרוד. "אני ממהר לשיעור ואחריו יש לי היום שתי חופות שאני

בעולם שבו אחוזי הגירושין מטפסים, הבדידות הפכה למגיפה וההגדרות הבסיסיות ביותר של גבר ואישה נראות לעיתים כמתערערות, אנו נקראים לשוב אל נקודת התמימות המקורית שלנו.

הלו! מה אתה בוהה? למה, לא ראית אף פעם מישהו מיואש? אז עכשיו אתה רואה. טוב לך? * "בוקררררררררררררררררררררר טובבבבבבבבבבבבבבבבב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" "זה איחול? זו תפילה? קביעת

זה בכלל לא פשוט לצאת לדרך. זאת אומרת, אנחנו יודעים כמה זה חשוב להתקדם, כמה אנחנו רוצים לגדול ולנוע ולצמוח, אבל יש מלכודת כזו שברגע

אומרים שחודש תמוז הוא החודש בו זמני תשובה ממשמשים ובאים, בחילופי אותיות. כידוע, כל דבר תלוי ומושפע מההכנה שקדמה לו. ולכן, כדי שנגיע מוכנים רגשית,

שלום חברים, נכנסנו לימי בין המצרים שמשלבים בתוכם עבר, הווה ועתיד. מצד אחד, עין אחת צופה לאחור, על החורבן שחווינו, ומצד ההסתכלות הזו אנחנו נוהגים

כשהרבי מבאבוב, רבי שלמה הלברשטם זצ"ל, הגיע לניו יורק אחרי השואה, הוא השתכן בשכונת איסט סייד שבמנהטן. בשואה הנוראה הוא איבד את משפחתו וחסידיו, כשמכל

"יאללה נעמה, יצאנו?" "כן, שנייה, אני מכניסה רק עוד מטפחת אחת וקרם הגנה, ואת הקופסה עם הפירות החתוכים". נכנסנו לאוטו וטרקנו את מכסה הבגאז' על

את הזכות להתיר נדר, קיבל משה רבינו שנים רבות קודם לכן, בראשית דרכו. כשמשה יצא אל אחיו וראה בסבלותם, חז"ל מספרים שהוא ראה שהמצרים שמו

הנה נסגרו שערי בתי הספר, והילדים יצאו החוצה עם תיקים ריקים וחיוכים גדולים. כמעט חודשיים של חופש לפניהם. אין שיעורים, אין מבחנים, אין מסגרת. ועל

הלוחות נשברים, ואיתם נשבר גם הזיכרון. שכחה יורדת לעולם, כך אומרים חז"ל. משה רבינו רואה איך העם, ברגע אחד, כאילו שוכח את מעמד הר סיני,

פעם, בדרך לכותל, הייתה לי שיחה פילוסופית קצרה עם יהושע, החברותא שלי, על השוק הערבי המוביל אל מקום מקדשנו. עוד מימי ילדותי החנויות מהלכות עליי

א. כמה פעמים עשיתי סקר בין בחורי ישיבות: "תגידו, כמה מכם אומרים בסוף הלימוד את התפילה: 'מודה אני לפניך ה'… ששמת חלקי מיושבי בית המדרש,